"סיפורה של שפחה", ימי ראשון, 22:00, הוט HBO, הוט VOD: מה יש לנו: ברוח הזמן הזה בספורט, "סיפורה של שפחה" היא הפלייאוף העליון של הסדרות. הלסת נשמטת, אתם לא זזים מהכיסא, ומהמסך ממשיכה להגיע סדרה עילאית, בהקפדה ובדיוק שקשה להיזכר בדומים להם. רק שלא ייגמר.

לא לוקח זמן רב עד שהצופה מבין שמהמסך מגיע אליו משהו אחר. סדרה פורצת דרך. סדרה שידברו עליה עוד הרבה זמן. סדרה סדרה. הדרמה תופסת אותך מהפתיחה, מותחת ודרמטית כמו שצריך, אבל כאלו שהדביקו אותך לכיסא כבר ראית. זה לא המתח שמפיל אותך, זה הסגנון. כמו העונה השלישית של "פארגו" שמוקרנת כעת, "סיפורה של שפחה" הוא סיפור יוצא דופן של סגנון שמותיר אותך בפה פעור. סגנון של שפת דיבור, של צילום, של עיצוב סביבה ותלבושות, וכל זה יוצא לפועל ברמת טכניקה עילאית, בהקפדה ודיוק שקשה להיזכר בדומים להם.

"סיפורה של שפחה" מתבססת על רומן רב-מכר מאת הסופרת הקנדית המצליחה מרגרט אטווד. "גלעד" היא דיקטטורה שהייתה בעבר חלק מארצות הברית, ועתה נשלטת בידי משטר דתי קיצוני, שאינו מהסס להוציא להורג את כל מי שאינו פועל לפי חוקיו הנוקשים. אסון סביבתי מביא לירידה גדולה בילודה והופך נשים לרכוש המדינה. נשים שלא איבדו את היכולת להרות נלקחות בכפייה לשרת כשפחות עבור זוגות חשוכי ילדים מהמעמד הגבוה, וזהותן נמחקת ומוחלפת בכינוי המשייך אותן לאדוניהן.

כזאת היא שלפרד, שמוצבת לשרת כשפחה בביתו של "המפקד". כשחייה נתונים בסכנה תמידית, היא מנסה לנווט בין אדונים, רעיותיהם האכזריות, מנהלות משק הבית ושפחות אחרות - שכל אחד מהם עשוי להיות מרגל מטעם השלטון - במטרה אחת: לשרוד ולמצוא את הבת שנלקחה ממנה.

סיפור הרקע המוליך לתחילת התרחשויות הסדרה הוא מורכב, והאופן שבו הוא מוגש לצופה, אגב שיחות אקראי בין הדמויות, הנו יותר מבחירה מקצועית גרידא של התסריטאים. הוא מהווה דוגמה נוספת להוצאה המלוטשת לפועל של סגנון וביצוע הסדרה.

המכונה הסגנונית פועלת באופן כה משומן עד שכמעט אינה משאירה לשחקנים מרחב לטעויות. ואף על פי כן, השחקנית הראשית, אליזבת מוס, מצליחה להשכיח במהירות את תפקיד פגי הרעיונאית הקטנה בשדרות מדיסון במנהטן מ"מד מן", ומחליקה בקלות מאה ויותר שנים קדימה לתפקיד שלפרד הקשוחה, משופשפת המרפקים, המתמרנת בעולם אכזרי בדרכה לשרוד ולהציל את בתה.

הרהורים פילוסופיים על כוחה של המדינה, אכזריות השליט, החפצת האישה למטרת שרידות הגזע - כל אלה הם על חשבון זמנו הפרטי של הצופה. מי שמבקש להרהר, שיהרהר. מי שמבקש ליהנות מסדרת חובה, שלא יפספס אפילו פרק מ"סיפורה של שפחה". רק שתימשך ככה.

"שיחת נפש", עונה חדשה, יום שלישי, 9.5, הטלוויזיה החינוכית

מה יהיה לנו: אמא של טוביה צפיר הייתה חולת נפש וניסתה להתאבד. ככה טוביה מספר לפרופ' יורם יובל. אז למה הוא לא מביא על הדרך גם פרטים על מצב בריאותו? מתי כבר תפסיק לעבוד המכונה של אמא־שלי־ניסתה־להתאבד, החתול־שלי־נפל־מקומה־שלישית?

אין לי סבלנות לתוכנית "שיחת נפש". היא מרגיזה בעיני כתוכנית בפני עצמה. המנחה יורם יובל מעצבן. והשיטה של "בוא תתראיין אבל תספר בתמורה על איזו טרגדיה במשפחה" - אמא שלך ניסתה להתאבד, החתול נפל מקומה שלישית ולא דיבר שבועיים בגלל הטראומה - היא מגונה בעיני.

העונה החדשה של "שיחת נפש" נפתחה עם טוביה צפיר. האורח התמקם בכיסא, יורם יובל בירך אותו ב"שלום, טוביה צפיר", צפיר ענה, ויורם יובל, בחיוך הצפיחית מדבש המבין, הרגיש, האוהד, שהדביקו לו לפנים וכנראה מאז לא יורד בכביסה, תוקף מיד (הוא הרי פסיכואנליטיקאי ו"חוקר נפש"): "טוביה, ספר לנו על אמא שלך".

פרופסור יורם יובל. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

וטוביה מספר. היו לאמא "בעיות". היא הייתה מאבדת את זה. יענו מתחרפנת מדי פעם. אבא הכיר אותה טוב, ידע מתי זה קורה. לקחתי את אמא למוסד לחולי נפש והשארתי אותה שם בעורמה. בקושי עברה דקה מתחילת התוכנית וכבר אני זז בכיסא בחוסר נוחות.

מותר להכיר את טוביה צפיר האחר. לדעת שלא הכל בחיים שלו צחוקים ודחקות. בכל זאת, זכות הציבור לדעת. אבל יש דברים שגם זכות הציבור לא לדעת. לא בטוח בכלל שאמא של טוביה הייתה שמחה לדעת שהבן שלה מספר בטלוויזיה שסבלה ממחלת נפש.

ובכלל, למה יורם יובל וטוביה צפיר נעצרים רק בהיסטוריה הנפשית של צפיר ושל משפחתו? יש אכן כאלה שמגלים עניין בנושא המרתק של נפש הצפירים הסוערת, אבל בטוח שיהיו כאלה שהנושא קרוב ללבם ויגלו עניין גם בנעשה בתוך גופו ממש של טוביה. מדוע, למשל, לא לצלם את טוביה במהלך בדיקת רנטגן?

מדוע אם טוביה צפיר, בחסות חוקר הנפש יורם יובל (עיניים עגולות, חיוך רגיש, ספר לי על אבא שלך, טוביה, עיניים עגולות, חיוך אוהד) חולק עם שמינית האחוז של צופי הטלוויזיה החינוכית את יחסיו היפהפיים עם בנו שסירב לעזור לו בעת צרה (ועכשיו הוא מעריך את חוכמתו של הבן עד מאוד), לא יתקיים באולפן דיון על מצבו הבריאותי של אחד מגדולי המשעשעים במדינה?

שוב ושוב מתגלה לי שפגישות קרובות מדי עם אמנים פוגמות בהנאה הנגרמת לי כשאני פוגש את יצירותיהם. זה לא אומר שראוי להטיל חרם מוחלט על ידוען שחשף טרגדיה משפחתית, אבל ברגע שהטרגדיה הופכת להיות מטבע עובר לסוחר בדרכו של האמן לשמירת החשיפה הקבועה הנדרשת במקצועו, הצער הופך לרוטינה דוחה ולגועל נפש. הוא הופך לריקוד של מכונה הפולטת: אמא־שלי־טבעה, המכונה אורזת ומשגרת לגיליון/משדר חג א', וממשיכה לגיליון/משדר חג ב', עם אבא־שלי־בלע־אקונומיקה־ומאז־ועד־יום־מותו־חשב־שהוא־חמוס, והמכונה אורזת, וכך הלאה וממשיכים לחג הבא.

לצורך זה יורם יובל הוא חלק מהמכונה. ב־20 ומשהו דקות הוא חוטא לפרופיל האנושי/פסיכולוגי של המרואיינים שלו בראייה צרת אופק של אמא שלך, אבא שלך, אח שלך. מילא. הטלוויזיה החינוכית לא חשובה מדי ועתידה אולי להיכחד בקרוב עם עליית התאגיד החדש לאוויר (בהנחה שיבוא היום). אלא שבטח שהטלוויזיה החינוכית לא המציאה את הז'אנר המגונה של אמא שלך, אבא שלך, אח שלך. הוא רווח לאורך ולרוחב כל התקשורת. יש דרכים להתגונן בפניו. לצורך זה בדיוק הומצא השלט.