כל המאמצים שעשו צלמי ערוץ הספורט לצמצם את התמונה כדי להסתיר את מספר הצופים הזעום שהגיע למופע ההיאבקות של קווין ואן אריק עלו בתוהו. גם צעקות השדרים הנלהבים (יו, איזו מכה בכתף! יו, איזו מכה במרפק!), שנועדו להגביר אקסטזה, לא הועילו להחייאת הגוסס.
מלכתחילה תוכנן האירוע להיות בפורמט המופעים בארצות הברית, אלא שבאמריקה כמו באמריקה - הכל דופק כמו שעון. עשרות אלפים גודשים את האולם, זרקורים צבעוניים רבי־ עוצמה שופכים אור מלמעלה. כל מיני קברנים מקללים זה את זה ואחר כך עלק מרביצים. יש מספיק שאוהבים את ההופעה הדוחה הזו כדי לגלגל מיליונים, ובארץ האפשרויות העסק משגשג כבר הרבה שנים.
אצלנו האפשרויות מוגבלות יותר, המקצוענות בלתי קיימת, מה שלא מנע מהפקת המופע ללכת בכל הכוח על חיקוי נלעג. הצליחו לגייס פנסיונר שפעם, לפני שנים רבות, היה מישהו בסצינה האמריקאית. בערך 200 איש, אם לשפוט לפי התמונות, התקבצו לאולם שלמה בתל אביב לראות את הקשיש מתגושש עם כמה מיפי הבלורית המקומיים. אחד מהם מחזיק בחגורת אליפות כמו זו שבאמריקה, עוד אחד בשם הרב סוויסה צורח למצלמה כמו שצורחים האחים הגדולים באמריקה, והתוצאה הייתה, כצפוי, רחוקה מאמריקה.
אני לא יודע אם ערוץ הספורט היה שותף כלכלית להפקה העלובה, אבל לא היה ספק באשר להתגייסות של אנשיו, גם זאת על פי המודל האמריקאי. הצלמים שהסתירו, הפרשנים שזייפו התרגשות, ראיונות השדרים עם המתאבקים שצורחים. מילא סבא ואן אריק רצה טיול לארץ הקודש עם הנכדים. אבל בשביל מה הערוץ היה צריך את הבושה הזו. רק לערוץ הספורט פתרונים.
קווין ואן אריק, ערוץ הספורט, יום א', 9.7