אני חושב, בלי להגזים, שלאלבום הזה חיכיתי מאז שהחלה העלייה האתיופית לישראל באמצע שנות ה–80. כבר אז היה ברור שיעבור דור לפחות עד שבני העדה יחדירו את הצליל הייחודי שלהם לתוך המוזיקה הישראלית באופן אורגני. וזה בדיוק מה שקרה. אם מודדים דור ב–30 שנה, הרי שהצליל האתיופי החל להיטמע כאן במהלך העשור האחרון. תהליך טבעי שבו בני הדור השני, שכבר גדלו בישראל, משלבים בין שני העולמות.

זה התחיל בעיקר עם זמרות. האחיות אינגדשט, כברה קסאי שהתגלתה ב"כוכב נולד" ואומצה בידי עידן רייכל, וכמובן אסתר רדא. כל הנשים דלעיל הן יפות מראה, וקשה להימנע מהמסקנה שהחברה הישראלית הצליחה לעכל אותן ביתר קלות בגלל הילת ה"מלכת שבא" שלהן. מה שמבטא בעיה עמוקה בהרבה בקליטת העדה האתיופית, ובדרך שבה נתפסים בני העדה. באופן גס אפשר לקבוע שבניגוד לנשים, הנחשבות לאקזוטיות ומסתוריות במובן הטוב, הרי שהגברים מקושרים אסוציאטיבית לאלימות, לעבירות בתוך המשפחה ולנחשלות באופן כללי. לא פלא שעשור בערך מפריד בין הפריצה של המוזיקה האתיופית הנשית בארץ לבין האלבום הזה, שמביא לראשונה את הצד הגברי לקדמת הבמה. אבל היה שווה לחכות.

גילי יאלו (37) עשה את המסע הקלאסי של בני עולים. הוא עלה לארץ כילד בן 5 עם משפחתו מאתיופיה, התבלט מגיל צעיר כילד פלא מוזיקלי ועשה כמעט הכל כדי להתרחק מהשורשים שלו. לא רק המוזיקליים. "כשדיברו איתי באמהרית ברחוב, הייתי עונה בעברית", סיפר פעם בראיון. "לא ידעתי הרבה על אתיופיה. האמת היא שגם לא רציתי לדעת".

בינתיים הוא גדל על מגוון רחב של סגנונות מוזיקליים, כולל מוזיקה ישראלית מאזורי אריאל זילבר. אבל עם השנים, בייחוד על רקע מחאת בני העדה שטלטלה אותו, יאלו החל לחקור את השורשים ולהתגאות בהם. הוא הצטרף כסולן ללהקת זבולון דאב סיסטם, שבאלבום השני שלה עברה לשיר באמהרית, ועכשיו מוציא סוף–סוף את אלבום הסולו הראשון שלו, שעליו עבד במשך שנתיים ונושא את שמו.

הקדמתי ואמרתי - לאלבום הזה בדיוק חיכיתי. כי זה פשוט חתיכת כור היתוך מגניב, עשיר מוזיקלית ועם לא מעט ביצים. ליאלו יש קודם כל כריזמה. מריחים אותה בלי להכיר אותו בכלל. כשהוא מתחיל לשיר, אתה רוצה להקשיב. זמר מסוג הגבר–גבר, שקצת הלך לנו לאיבוד בסמטת המבצעים הרגישים.

הדבר הבא שיש לו זה גרוב. לא משנה מה מקצב השיר, ויש פה כל מיני, אתה תזוז איתו מיד כמאזין. ואז מגיעות ההשפעות המוזיקליות המגוונות שלו, ומדובר בסופרמרקט שלם. Fאנק, ג'ז, אפרו ביט, בלוז וגם נגיעות של פופ ורוק גיטרות. ומעל כל אלה מרחפת המוזיקה השורשית, האתיופית, שהיא תבלין מאוד–מאוד ייחודי, שמבוטא כאן בין היתר באמצעות הסקסופון של אבטה בריהון, שהפך כבר למיתולוגיה.


גילי יאלו. עטיפהגילי יאלו. עטיפה


כל אלה לא היו מספיקים בלי הדבר החמקמק הזה שנקרא כישרון, ומפוזר פה בכמויות. יאלו נע באופן טבעי ומשוחרר בין ז'אנרים מוזיקליים, חיוך וכעס, קלילות ועומק. הלחנים שלו מלודיים מאוד ונתפסים בקלות, וכזמר הוא כאמור קול ייחודי. הטקסטים, לפחות אלה שכתובים באנגלית - השליטה שלי באמהרית מוגבלת - מדברים על חוויות אורבניות ועל רצון אוניברסלי לאחדות ולאחווה, בניגוד לאופי האינדיבידואליסטי ורודף הכסף וההצלחה של הדור של יאלו. "החברה של ימינו מעודדת אגואיזם", הוא טען באחד הראיונות איתו. "זה מתחיל מהמנהיגים, מהשכבות שלמעלה, ומחלחל. ואני אומר: לא! סולידריות זה העניין".

גם סולידריות מוזיקלית. ובראש הגדוד צועד אורי בראונר המפקד. המפיק המוזיקלי של האלבום הזה, וגם נגן הגיטרה המרכזי, שיש לו תרומה מכרעת בעיצוב הצליל שלו. בראונר, חייל גרוב ותיק (בום פם), רקח כאן סאונד מאוד מרענן (הרבה תודות לנשפנים, שנותנים עוד רובד מוזיקלי) והוא גם לא מפחד מחספוס. בניגוד לאלבומים של אסתר רדא, שלטעמי סובלים מליטוש יתר, על גבול הסטריליות. בקיצור, אלבום חשוב, שכולו שמחה וגילי. 

על הסכין

"זהב" (הוט) היא סדרה צרפתית מעולה באמת, שמספרת על סצינת מחפשי הזהב בגיאנה, מושבה צרפתית הצמודה לברזיל. מתברר שהבהלה לזהב עדיין קיימת גם היום, עם כל תופעות הלוואי של רדיפת בצע, שחיתות ואפילו רצח. וכשהכל במבטא צרפתי, במינונים גבוהים של אקזוטיקה דרום־אמריקאית ועלילה שמשמרת היטב מתח, התוצאה ראויה מאוד.

בהוט משדרים עכשיו את כל העונות של הסדרה האמריקאית "הורים במשרה מלאה", שנראית פתאום כמו אנטיתזה לסדרות הנוכחיות. סדרה המתמקדת במשפחה, עם כל הדילמות היומיומיות שמוכרות לכולנו, בלי זומבים, אפוקליפסה או עלילת מתח מסמרת שיער. יצירה אמינה מאוד, נטולת מלודרמטיות, שמרגישים איתה ישר בבית. עדיין מפלט טלוויזיוני ראוי.

ועוד אירוע טלוויזיוני משמח: עונה חדשה של "בלי לפגוע", סדרת המשטרה הבריטית המשובחת מבית פול אבוט ("חסרי בושה"). הסדרה מתעדת יחידת משטרה במנצ'סטר, המנוהלת בידי מפקדת מזן טלוויזיוני נדיר. אישה גדולת מידות, עם פה מלוכלך וגמישות מרובה ביחס למגבלות החוק. המינון הנכון בין עלילות מתח ובין גישה שלא לוקחת את עצמה ברצינות יתר, פשוט מנצח.