"6 אבות", הסדרה החדשה של "רשת 13" מגיעה למסך בטיימינג מדוייק, לבצורת הטלווזיונית של אחרי פסח, כשרוב הפורמטים הענקיים שהזכייניות הכינו מבעוד מועד לפני פיצול ערוץ 2 נגמרו, והבציר שבממיר מציג שיממון מוחלט, עוגות טארט ממולאות סוכריות צבעוניות, ושידורים חוזרים למכביר.

הדוקו-ריאליטי החדש, מציג אולי את מה שהולכת להיות הטלוויזיה של ישראל בעידן שאחרי הפיצול, במודל הכלכלי החדש שמחלק את "עוגת הפרסום" בין שלושה שחקנים ומותיר כל אחד מהערוצים עם הכנסות קטנות יותר. כפי שזה נראה הזכייניות יצטרכו ללמוד לעשות תוכניות פשוטות יותר, קטנות יותר, וזולות יותר להפקה, שיחליפו את הפירוטכניקה והבמות הענקיות של הפקטורים, הטאלנטים והכוכבים למיניהם. והאמת, העתיד לא נראה עגום מדי.



הפורמט פשוט, מעקב אחר חייהם של של שישה אבות: יובל שם טוב (המבולבל), עילי בוטנר, ניקי גולדשטיין, דודו פישר, אודי דוידי וגלעד אברילינג'י, והקונפליקטים הדי פשוטים שהם נתקלים בהם - הבחירה בין הורות מפנקת לנוקשה, המחשבות על המטען הפסיכולוגי שהם משאירים לילדיהם והבחירה במקום לגור בו. כל אלו מספקים אמת מורכבת ומעניינת יותר מאשר עוד נערה בת 16 שבוחרת לשיר את "אבא" של שלומי שבת מול המסך המתרומם בגלל שאביה עזב אותה ונסע להונדורס.

חוקי הפורמט, בו מצלמה אחת נכנסת לבית של משפחה אחת, מאפשרים את המורכבות שלא יכולה להתרחש על במת ענק מול קהל של מאות אנשים וליטופים של קרן פלס. אז אומנם לא מדובר ביצירת מופת טלוויזיונית עמוקה שבאמת מצליחה לפרק את חיי היומיום והקונפליקטים הקטנים של כוכביה כמו "מחוברים", אך הסדרה בהחלט מצליחה לצלול לעומק רגשי מרשים.

עילי בוטנר חושף בתוכנית את גירושי הוריו שצילקו את נפשו והשאירו אותו מנותק רגשית עד גיל 40, ובפעם הראשונה בחייו הוא מתעמת עם אביו לגבי ילדותו, והתחושה שננטש כשהוא הקים משפחה חדשה. עם מצלמה אחת, על גבעה שמשקיפה לכביש, ובלי מאפרת, מצליחה "6 אבות" לחשוף אמת אנושית מרתקת.



יובל שם טוב, מציג בפני המצלמה את הבעיות שהוא נתקל בהן כאב לשישה ילדים, שאחד מהם מעריץ את הדמות אותה הוא מגלם, "יובל המבולבל", ולא מוכן ללכת לגן בבגדים שהם לא התחפושת של אביו. גם כאן, נפרשת מורכבות נפשו של כוכב הילדים, ששמח לראות את בנו מעריץ אותו, אך חושש ליכולת שלו לפתח אישיות משל עצמו. ושוב, הפורמט הפשוט והזול מספיק הצצה כנה ואמיתית יותר מהאלטרנטיביות הפומפוזיות.

אודי דוידי מההתנחלות "מעון" שבדרום הר חברון, צריך לבחור בין האמונה שלו בארץ ישראל השלמה, והערכים אותם הוא רוצה להקנות לילדיו, לבין הרצון האבהי הפשוט לשמור עליהם מכל הסכנות שאורבות להם בשטחים.



כדי לחבר את הסיפורים השונים בחרו עורכי התוכנית להוסיף מעין קטעים מקשרים בהם ששת האבות יושבים בחדר אחד וצופים בקטעים שצולמו בבתיהם. דווקא כאן, "6 אבות" נופלת, כשהכנות שמתגלה בשיחות בפרטיות בין בני הבית מתחלפת בדיונים חצי מבודחים-חצי עייפים על ערכי הורות גדולים, והבחירות החשובות בחיים. הניסיון לתפור יחד שישה סיפורים שונים, באמצעות דיון מלאכותי באולפן עם כבלי חשמל שזרוקים על הרצפה, נראה מיותר ומזוייף ביותר. טוב היו עושים עורכי התוכנית, אם היו בוחרים לחבר בין הסיפורים השונים ברמה התימטית, באירועים המתרחשים בבתים השונים ובדומה והשונה ביניהם, מבלי להושיב שישה אנשים שלא מכירים זה את זה באולפן ולקוות שתתפתח שיחה כנה.

"6 אבות" אולי לא מגלה את אמריקה, ואפילו לא את ההתנחלות "מעון", ולא מספקת שיאים טלוויזיוניים מרתקים, אך בעידן השממה הטלוויזיונית שאחרי הפיצול, היא מציגה אלטרנטיבה שפויה, ברת קיימא ואמיתית יותר מהמסכים המתרוממים, הכיסאות המסתובבים וה-X הנדלקים שריצדו על המרקע בחודשים האחרונים.