בסופו של דבר, כשבאים לנתח את "השלג של השכן", מחפשים בעיקר את התכל'ס. איך זה קורה, כמה צילומים של מתקנים מעוררי קנאה, ורצון ללמוד, אבל השאלה הגדולה היא - מה עושים מכאן, והאם התוכנית תיפול למלכודת ה"כמה עצוב זה להיות ילד כדורגלן בישראל", או שסוף סוף נקבל את הרגע הזה שיגרום לנו להבין או לנסות לקוות לשינוי.

אז שאנן סטריט תפס מצלמה, הרים טלפון לכמה אנשים ברייקיאוויק, והתחיל לנסות ולחפור ולחקור. המסקנה הראשונה היא שאהבה לכדורגל, יש לכולם, וגם כאן זה לא חסר. המתקנים ברמה יוצאת מן הכלל, בעיר-מדינה שרתמה את כולם לעניין – את שר החינוך, את העיריות, את שחקני העבר, העלתה את רמת האימון והתחממה מאז עד לרבע גמר היורו, והעפלה למונדיאל הנוכחי מהמקום הראשון בבית.

אז נכון, הצילומים של המשחקים בדשא המקורה, ובעיקר של חבורת הילדים שנתנה קצת שואו למצלמה בהתחלה ושיחקה בשלג שרובנו היינו בטוחים שמזג האוויר השתגע, היה כיף לראות, אבל בשלב האמצע, התכל'ס, כבר לא היה מה ללמוד. עובדה – אפילו את המסקנות אליהן הגיע שאנן, מתברר שאימצו כבר בארץ, רק שזה צריך לעבור את כל המכשול הבירוקרטי המסובך, ואת זה כבר אי אפשר כל כך לנצח.



שאנן, כמנחה, הוא אחד הדברים הטובים לתחום שכזה. חולה כדורגל, שנטש את אהובתו האמתית, בית"ר ירושלים, בעקבות התנהגות הקהל, והלך לבנות קבוצת אוהדים משלו, כשהוא טוען שהכל מגיע כיוון שהוא מונע לכדורגל מאהבה. מרצון לראות את האורי מלמילאן החדש, גיבור ילדותו, פורץ את מחסום הבינוניות של הכדורגל הישראלי ומדליק אותו מחדש.

אבל התוכנית, בניגוד לתוכניות שעד היום כמו "הגביע האבוד" של עמנואל רוזן האלמותית, לא פרצה. לא נשארה לך חקוקה בראש, ותקבל מקום של כבוד בארכיון של "כאן". מעבר להתקדמות לעוד הרהור על המושיע של הכדורגל הישראלי, וציפייה בקנאה בשבעה מגרשים מקורים, התוכנית נשארת לטוס בגובה נמוך. אז האיסלנדים הצליחו לייצר מעיר הבירה בה יש כ-330 אלף איש רצון להתחנך דרך הכדורגל, והראתה לנו שגם בבתי ספר אפשר להשקיע קצת בדשא מטופח. אז הם נהנים, והילדים בישראל ימשיך להתגלץ' על אספלט או משהו בסגנון. מי יודע, אולי זה ישפר את החספוס.