הכסף כנראה מתחיל להיגמר בערוץ 20. קשה לחשוב על סיבה אחרת להורדת הגיליוטינה על הראש של “הפטריוטים" המוצלחים. עכשיו מתחילים שם עם האקרובטיקה ומצפים שתביא את הישועה. מניידים תוכניות לאורך ולרוחב לוח השידורים. ממציאים תוכנית אירוח חדשה עם אראל סג"ל ושמעון ריקלין. את סג"ל לא בעיה לאהוב, אף על פי שהאג'נדה שלו היא בעיקר לצעוק נגד. נגד השמאל. נגד התקשורת. נגד האליטות הישנות. אבל לפחות הוא צורח בחן.

ריקלין זה כבר סיפור אחר. אצל ריקלין זו לא הפוליטיקה כמו - איך לומר בעדינות - הבן אדם לוקה בהערכה עצמית גבוהה מדי. יקראו לזה למתן את סג"ל, אבל האמת תהיה שהוא יפריע לסג"ל. סג"ל את ריקלין לא יכולים למלא נעליים גדולות שמותירים עירית לינור, ארי שמאי ואיתמר בן גביר. חבל שלא השאירו את סג"ל לבד.

ערוץ 20, ובטח עכשיו ללא “הפטריוטים", מייצר אווירה של יום מעונן. מהדורת החדשות מזכירה במופרז את "פראבדה". דנה סומברג הלוחמנית עוד קטנה מכדי לשאת על כתפיה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. עם חלב על השפתיים היא תוקפת לביאות כיונית וגאולה שאף לא טורחות לספור אותה.

אז הביאו עכשיו את יורם כהן כעורך החדשות. אין מתרפקים רבים על המורשת של כהן בערוץ 1. לזכותו ייאמר שהוא מכיר את המקצוע לא מנקודת העלבון המקובעת של הימין אלא מזו העיתונאית. הוא יודע את מרחק שנות האור שקיים בין פטיפון כריקלין לקלמן ליבסקינד. ליבסקינד את סג"ל, אגב, הם אחלה שילוב.

הציבור הלאומי־דתי התלונן שנים על שנים על שליטת השמאל בטלוויזיה. אבל משקיבל ערוץ משלו, מדבר בשפתו, בערכיו, לא טרח להתיישב לצפות בו. אם ערוץ 20 ייאלץ לסגור את שעריו, שחובשי הכיפה לא יבואו הפעם בטענות אל השמאל.




***

“אוצר הזהב המקולל״, ערוץ ההיסטוריה

מה יש לנו: בית חרושת לבלופים משתלט על ערוצי המדע והטבע. בתוספת לאינפלציה בסדרות תיקון המכוניות הופכת החבילה למיותרת.

לפני 250 שנה מצאה קבוצת נערים קנדים פיר שנחפר באדמת יער באי קטן מול ניופאונדלנד. מחפשים שהשתלשלו לעומק הפיר נתקלו במערכת מנהרות מלאכותית שנחפרה בתחכום רב, הציפה את הפיר במי ים והטביעה כל מי שניסה להתקרב לתחתיתו. דמיון מחפשי האוצרות שהסתערו על האי ניצת. ההערכה הייתה שאם נעשה מאמץ כה גדול להגן על מה שלימים נקרא "בור הכסף", הרי שהאוצר שבתוכו עצום לאין שיעור.

שני אחים אמריקאים, ריק ומרטי לגינה, מיליונרים שעשו את הונם בעסקי נפט, שגדלו על ברכי הסיפור המסעיר, החליטו לפני כעשר שנים לבצע את החיפוש באופן שיטתי. הם רכשו את מרבית האי, הקרוי אוק איילנד - אי האלונים, יצרו קשר עם מומחים והחלו לחפש אחר האוצר. במקביל תועד מבצע החיפוש והפך לסדרת טלוויזיה מצליחה בשם “אוצר האי המקולל".

במשך שלוש עונות עקבו כותב שורות אלה ויורשיו הצעירים בנשימה עצורה אחר החיפוש, עד שדבר מה החל מתחוור להם: עד כה מצאו האחים בובקס. את הסדרה מלווה מוקיון בקריינות פתיינית דרמטית שלפחות פעמיים בפרק משמיע את המשפטים: “האם זהו הרמז שיפתור את התעלומה בת 250 שנה?", "האם סוף־סוף האחים לגינה פיצחו את התעלומה והם בדרך למצוא את האוצר שנמצא במעמקי בור הכסף?".

הסדרה מצויה כבר בעונתה השישית. הכותב ויורשיו כבר מזמן מאסו בבלוף וחדלו לצפות בו. אלא לפתע גילה אחד האחים, מרטי לגינה, פיסת אוצר מרתקת. אומנם את הזהב באוק איילנד הוא לא מצא, אבל החל להופיע בסדרה חדשה: עכשיו הוא מחפש תיבת זהב שאבדה על פי האגדה בימת מישיגן. ומה שמה של הסדרה החדשה? “אוצר הזהב המקולל". ומי מקריין בה? המוקיון. ומה אומר המוקיון פעמיים בפרק בקול פתייני דרמטי? אתם כבר יודעים. לא צריך לספר.

והנה עוד מה שיתרחש ואפשר לחתום עליו כבר עכשיו: ימצאו בימת מישיגן מה שמצאו באוק איילנד - בובקס. בינתיים יחלבו מהעסק שש עונות, כי אוצרות הרי תמיד הלהיבו דמיון. ואז ימשיכו, רכובים על פילים ורודים, לאי הבא, לימה הבאה, לאמבטיה הבאה.

במובן זה - ואף על פי ש"אוצר האי המקולל" באה לעולם בתחילה כתיעוד אותנטי - חיפושי משפחת לגינה אינם שונים כעת מנוכלויות אחרות שגודשות את המסך: האם היטלר נותר בחיים? מי רצח את קנדי? ניסיונות פענוח מעשי רצח פתוחים בני עשרות שנים. כל אלה הינם מעשי רמאות טלוויזיוניים, בלוף משודר שכל מטרתו להעשיר את כיסם של יצרני החיפוש העקר. ועם האינפלציה בתוכניות על שיפוצי מכוניות בכל ערוצי המדע והטבע, אט־אט ובשיטתיות הופכים ערוצים אלה לקבוצה לגמרי לא הכרחית בחבילת השידורים.