מאז התמנתה מירי רגב לתפקיד שרת התרבות הפכתי לא פעם לסנגור שלה, למול חברַי והקולגות שלי. התעקשתי - וזה לא היה פשוט - לערוך הפרדה בין הפרסונה הפוליטית והפרובוקציות שחוללה ובין האג'נדות שהיא ביקשה לקדם בתחום. אג'נדות שעם חלקן הסכמתי בהחלט. בייחוד הרצון לשנות את חלוקת המשאבים המסורתית בתחום התרבות, כדי לקדם מגזרים ותרבויות שתמיד נתפסו כאן כנחותים.

לא היה צריך להיות פרשן פוליטי ותיק כדי להבין עד מהרה שהגברת רגב לא בוערת באש אידיאולוגית, אלא משתמשת באותן אג'נדות כדי להעלות את קרנה בקרב מצביעים פוטנציאליים. וגם זה הצטייר לי כחלק מכללי המשחק. פוליטיקה היא עסק ציני, והמניעים הפנימיים של רגב לא נראו לי חשובים כל עוד היא מנענעת סוף–סוף את העריסה המקובעת כל כך של עולם התרבות הישראלי. בהקשר הממסדי שלו. לכן נראה לי לגיטימי ששרת התרבות מדגישה בעיקר נושאים של מזרחיות, מסורת וכו' כחלק מאותה אג'נדה וגם כהד לרקע האישי שלה.

אלא מה? שהיא עדיין שרת התרבות של כל ישראל. וככזו, היא צריכה להפגין גם ממלכתיות וכבוד לציבורים שאינם נמנים עם מחנה התומכים שלה. אבל נדמה שרגב ויתרה מהר מאוד אפילו על מראית העין, ומתייחסת למחנה השני רק בהקשרים שליליים.



כדי לא לדבר באוויר, עברתי על ההודעות לעיתונות שנשלחו מטעמה בחודשים האחרונים לקבוצה של כ־30 כתבי תרבות בוואטסאפ. הן ממחישות באופן מוחלט את אותה חד–צדדיות. ב–17 ביוני נשלחה ההודעה הבאה: "עילא ליקא מירושלים בירת הנצח. אחרי שגבאי ויתר על הכותל עכשיו מרצ רוצה למכור את ירושלים". תרבות לשמה. ב–9 ביולי הועברה הפניה למסיבת העיתונאים שערכה בנושא רפורמת הקולנוע. הפעם, בהחלט נושא ענייני. אבל שבוע אחר כך, ב–16 ביולי, העבירה שרת התרבות הודעת תמיכה באליאב זוהר, בנו של ח"כ מיקי זוהר, שלטענת אביו לא עבר את האודישן ל"אביב או אייל" בגלל ויכוח פוליטי.

ב–18 ביולי פרסמה השרה הודעה בדבר הכשלת רפורמת הקולנוע, שבה היא מאשימה את יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בכך ש"פעל ממקום אישי ולא מקצועי ובכך פגע בעבודת משרדי הממשלה". באותו יום העבירה רגב הודעה על מפגש שלה עם הכדורסלן לשעבר דורון שפר שחזר בתשובה והוציא ספר חדש. "דרך הסיפור שלך", היא כתבה לשפר, "אתה מצליח לגעת בהרבה צעירים בדרך של הטמעת ערכים חשובים והקניית כלים לאמונה ולהצלחה". מפורסם ודת בכרטיס אחד.

ב–26 ביולי היא פישלה בגדול, כשהכריזה שהסרט "הבלתי רשמיים", העוסק בהקמת ש"ס, יהיה הסרט הישראלי הראשון שיפתח את פסטיבל ירושלים. עובדה לא נכונה בעליל. "אני שמחה שהמדיניות הרבגונית שאני מובילה באה לידי ביטוי בבחירה לפתוח את הפסטיבל היוקרתי הזה", לשון ההודעה. ב–29 ביולי היא בישרה שפנתה ליועמ"ש מנדלבליט בבקשה להתערב כדי למנוע אירוע פוליטי של חד"ש שאמור להיערך ב"בית הגפן" בחיפה, מוסד הנתמך בכספי ציבור. בהמשך הודיעה על חנוכת מרכז מורשת לכפר התימנים בכפר השילוח. ב–8 באוגוסט פרסמה מכתב לאביב גפן, שבו תקפה אותו על האופן שבו התייחס למתמודד בתוכנית הריאליטי שלו, עולה חדש משבי שומרון. רגב טענה שגפן חשף את מה שהוא וחבריו מייצגים - ניתוק משורשים, יהירות ותוקפנות כלפי מי שמסרב להשליך את זכויותינו הלאומיות.

ב–16 באוגוסט היא הספידה את גברי לוי, מאוזן בהחלט. ב–20 באוגוסט הודיעה על פרס מפעל חיים ליוצרים בתחום המוזיקה הים תיכונית ובאותו יום נשלחה הודעה גם על אירוע סליחות בחסות השרה. בקיצור, התמונה ברורה. ומגמתית כמעט לגמרי.

העליתי כאן את כל מה שנשלח לכתבי התרבות בחודשים האלה, ללא סלקציה. אין כאן שום התייחסות חיובית ל"צד השני", כולל נאמר הספד לקולנוען משה מזרחי, הישראלי היחיד שזכה באוסקר (וגם היה מזרחי), אבל שמאלן. רחמנא ליצלן. כל זה לא יפריע למירי רגב להמשיך לדבר על אהבת ישראל ואחדותה. למרבה הכאב, יהיה קשה מאוד להאמין לה.