אני לא אוהב את החלוקה בין סדרות טלוויזיה "חשובות" לסדרות "רגילות". סדרה צריכה להיות עשויה היטב, בכל ז'אנר שהוא. והנושא שלה, חשוב ככל שיהיה, הוא לא תחליף למצוינות טלוויזיונית. אבל "צ'רנוביל", שמשודרת כרגע בהוט ובסלקום טי־וי, יוצאת דופן בתוך הכלל הזה. לא משום שהיא לוקה בצד המקצועי - זו דרמה עשויה היטב, עם שחקנים נהדרים, כתיבה ובימוי מיומנים ושחזור תקופתי מהמם. אלא מפני שהנושא שהיא עוסקת בו והסיפור שהיא מספרת חשובים דיים כדי לצפות בה.
כולנו יודעים על אסון צ'רנוביל. וכל מי שגדל בשנות ה־80, כמוני, ודאי זוכר את השמועות על קטסטרופה גרעינית שהתרחשה בברית המועצות בסוף אפריל 1986 ואת הבדיחות על עגלים עם שני ראשים. אבל צפייה בסדרה הזו, בת חמשת הפרקים, מפיחה חיים שלמים בתוך התיאור היבש של "אסון גרעיני", וממחישה, באופן כמעט דוקומנטרי, במכוון (אפילו השחקן המגלם את גורבצ'וב, למשל, נהנה מכתם לידה על מצחו) את הדינמיקה המטורפת שמאחורי האירוע הדרמטי הזה.
כשאתה צופה במתרחש מיד אחרי האסון, כשהמשטר הסובייטי מנסה לכסתח את עצמו ולהסתיר את ממדי האסון מפני אזרחי ארצו ומפני העולם; כשהטיפול האמיתי בבעיה מושג רק הודות להתעקשות של מומחים בודדים, המתייצבים באומץ למול הבירוקרטיה הסובייטית הנוקשה; כשכוחות חירום של מאות כבאים, כורים, חיילים וגו' נשלחים כדי לעצור את התפשטות הקרינה, תוך שהממונים עליהם יודעים היטב שהם בעצם נשלחים אל מותם; וכשגם אלה שיודעים שהם עומדים להיפגע מוכנים בכל זאת להתקרב אל הכור הדולף כדי להציל אחרים. כשאתה צופה בכל אלה, אתה מבין לראשונה את הממדים האפיים של הסיפור.
וההבנה הזו מייצרת שתי מחשבות, שהן כמעט מנוגדות. מצד אחד, הסיפור של צ'רנוביל מעיד על הסכנה של מדינה טוטליטרית, השולטת כמעט לחלוטין בזליגת המידע ומתנהלת על פי מאבקי כוח בין בירוקרטים. התאונה התרחשה בעיקר בגלל פגמים באמצעי הבטיחות של הכור. אפילו בהנחה שפגמים כאלה יכלו לקרות גם במדינה מערבית, הבעיה המרכזית הייתה הטיפול המיידי באסון.
חלפו כמה ימים טובים, וקריטיים, מרגע ההתכה של ליבת הכור, בלילה שבין 25–26 באפריל 1986 ועד שאימפריית הענק הזו החלה להפעיל את משאביה האדירים כדי להביא להפסקת הקרינה המסוכנת ולפינוי התושבים הרבים שהתגוררו בסמוך (פונו כ–115 אלף איש שהתגוררו ברדיוס של עד 30 ק"מ מהכור). כפי שהסדרה מציגה, העיכוב הזה נגרם הרבה בגלל הכחשה אוטומטית של השלטונות (שהתאפשרה בהיעדרה של עיתונות חופשית), ובהמשך באשמת מאבקי כוח בתוך ההנהגה הסובייטית. למעשה, ממדי האסון האמיתיים ומידת ההשפעה שלו על אוכלוסיות יותר מרוחקות לא ידועים לחלוטין גם היום, בגלל חוסר השקיפות במידע שנהוג באזור הזה גם בהווה.
מצד שני, וגם זה עולה מהסדרה באופן ברור, מהרגע שבו המשטר הסובייטי התעשת והבין מה עליו לעשות, הוא נרתם למטרה כמו שרק משטר טוטליטרי מסוגל להירתם. מעבר למשאבים החומריים הבלתי מוגבלים כמעט שהושקעו לשם כך, הוא שילח המוני עובדים לפעולות הצלה שונות (כורים, כבאים ועוד), מתוך ידיעה ברורה שהם נשלחים למעשה אל מותם. המיידי או המושהה. הודות לאנשים האלה, שלמעשה הוקרבו, ניצלו חייהם של מאות אלפי אחרים, ונמנעה פגיעה אנושה במימי נהרות, מי תהום ויערות ענק, שהייתה מביאה לנזקים מתגלגלים אדירים.
עכשיו דמיינו - חס וחלילה - תקלה דומה בכור שעל פי גורמים זרים נמצא בישראל. עד כמה משטר דמוקרטי, החשוף לתקשורת חופשית, מסוגל בכלל לקבל החלטות כל כך דרמטיות? מי היו העובדים שהיו מוקרבים כדי להציל המוני אחרים? כיצד היה ניתן לנהל מבצע אדיר כל כך, כשברקע כבר היו מתנהלות מלחמות הסכינים בין האחראים? מה שמתקשר למסקנה נוספת העולה מהסדרה: גם הפטריוטיות הרוסית סייעה בפתרון המשבר. לא מעט עובדים, הכורים למשל, הבינו שהם מסכנים את עצמם ועשו זאת בהכרה מלאה כדי להציל רבים אחרים. משהו באופי הרוסי העיקש ונטול הספקות, שסייע בשעתו לנצח את הנאצים, הטה את הכף גם כאן.