בתקופה האחרונה ממלאים את מסך הטלוויזיה גיבורים מסוג חדש-ישן: נוכלים ומתחזים. משמעון חיות - "נוכל הטינדר" - שהציג את עצמו כבנו של איל ההון לב לבייב ועקץ נשים במיליוני דולרים, דרך אנה סורוקין, צעירה רוסיה שהתחזתה ליורשת מיליונים גרמנייה תחת השם אנה דלבי, וכך הצליחה למשוך בעורמה כספים מבנקים, להימלט מבתי מלון מבלי לשלם ולהונות את חבריה המיליונרים וזכתה לסדרה עלילתית שמבוססת על סיפורה בנטפליקס, ועד הפופולריות הגדולה של "המתחזים" של חיים אתגר שחשפה סיפורי התחזות מסעירים בארץ הקודש.

נראה כי המתחזים מצליחים למשוך את תשומת לבנו יותר מתמיד, ולגרום לדמיוננו להפליג לעולמות של עושר רב ועורמה מתוחכמת, ולגרום לנו לחוש תמהיל מרתק של הזדהות ודחייה. מצד אחד הם מעוררים בנו פנטזיה על התעשרות מהירה בדרכים עקלקלות, ומצד שני חוש צדק ורצון לראותם נענשים על מעשיהם.

"הנושא של נוכלים תמיד היה נושא מעניין עבור הצופים", אומרת ד"ר קרן צור איל מבית הספר סמי עופר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן. "זה נושא דרמטי עם נגיעות של מציצנות - אלה דברים שהקהל נמשך אליהם. לאנשים קל מאוד להזדהות עם האספקט הרכילותי שסדרות כמו 'נוכל הטינדר' או 'להמציא את אנה' מספקות לקהל. גם האספקט של עושר מושך מאוד את הצופים".

“סיפורי ההתחזות האחרונים של אנה דלבי, אליזבת׳ הולמס ו'נוכל הטינדר' מושכים עניין רב ולכך מספר סיבות עיקריות שקשורות בערכים ובשאיפות העמוקות שלנו ביחס להצלחה בחיים", אומרת אראל הר-טוב, פסיכותרפיסטית אדלריאנית וקרימינולוגית, מקהילת המטפלים SOMEBUDDY. "אחת מהסיבות היא שהנרטיב שמופיע בהם עוסק בהשגה לא ריאליסטית של הון, יוקרה או מעמד שמסמנים עליונות והצלחה פנטסטית. 'הגיבורים' באותם סיפורי התחזות מממשים למעשה את החלום הקולקטיבי להתעשר או להתפרסם בין לילה. אותם מתחזים מציבים בפנינו מראה שמשקפת את הרדידות שיש מאחורי ההיקסמות שלנו מכסף מותגים ושאר הסממנים של המעמד העליון". 

"שמות של רוצחים סדרתיים והמוניים, ראשי פשע מאורגן ועבריינים אחרים, שגורים בפינו ובזכרוננו, אך איננו זוכרים ולו שם אחד של הקורבנות", מרחיב פרופ' ארנון אדלשטיין מהחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון, ומסביר כי לא רק מתחזים הצליחו לשלהב את דמיוננו, אלא פושעים כלל. "סרטים וסדרות ברשתות התקשורת הפכו את העבריינים החמורים ביותר לגיבורי תרבות: בילי הנער - השולף המהיר במערב שהיה רוצח סדרתי, בוני וקלייד - צמד נאהבים שרצחו ללא הבחנה, וסרט על טד בנדי - רוצח סדרתי שהורשע ברצח 50 נשים לאחר שאנס אותן באכזריות. אולם לא רק התקשורת האמריקאית הפכה את פושעיה לגיבורים. תופעה דומה מתרחשת בטלוויזיה הישראלית אשר בוחרת להאדיר ראשי ארגוני פשיעה מאורגנת, את ציפי רפאלי שהורשעה בהעלמת מסים שנועדו לכולנו, ופושעים לשעבר כמו שרה אנג'ל ואחרים".

"למרות שקיימת הסכמה כללית שאנשים אלו לא ראויים להיחשב בכלל חלק מהחברה, הרי שמנגד קיימים מספר גורמים המשמרים את התופעה ואף מעצימים אותה", טוען אדלשטיין. "עולם הפשע מזוויע אך גם מסקרן ואפילו מרתק. בעיקר בתחום חולני של רצח סדרתי. לאחר שהתקשורת יצרה מהפושעים הגרועים ביותר ידוענים, הרי שכל מה שקשור בהם יזכה לרייטינג גבוה, עליו מתקיימת התקשורת המסחרית. ספרים, סדרות וסרטים נותנים לנו תחושה של התחככות בידוענים, בעולם שלא נבקר בו בפועל והצצה אל מעשיהם וחייהם של גיבורי התרבות.

"וגורם אחרון הוא בהיבט הנורמטיבי. אותם פושעים שזוכים לתהילה הם אנשים אשר הפרו ברגל גסה את הנורמות, הערכים ואפילו ציוויים דתיים. מבחינה זו הם נתפסים כעליונים, כבעלי ייחודיות שרבים מאיתנו מתקנאים בה ואולי היינו רוצים אפילו להיות במקומם, אך מגוון סיבות יחסמו את דרכינו לעולם הפשע. לכן, התקשורת ההמונית מאפשרת לנו לחוות ריגוש, פחד, הערצה, שאט נפש והרבה תחושות נוספות, לעתים סותרות. מבחינה זו דוקו-דרמה מועדפת על הקהל מסרטים המבוססים על דמיון".

"לרוב מדובר בנרקיסיסטים או פסיכופתים שאינם רואים את טובת הכלל מלבד טובתם האישית. החריגות, השונות הזו מעניינת", אומרת לימור כרסנטי, אשת תקשורת לשעבר בתחום התרבות והבידור ומנכ"לית משרד יח"צ בהווה. "בכולנו טמון יצר הסקרנות להבין את דרך הפעולה והמחשבה של אותם מתחזים, אותה דרך בה נקטו וסינוורו קורבנות תמימים שלא זיהו בזמן את הנורות האדומות שנדלקו. הדרך בה מצטיירת דמותם לציבור, ה'הילה הזוהרת' שיוצרים סביבם כדמויות מתוחכמות ושופעות כריזמה, היוקרה והכוח שלהם - מושכים ומרתקים אותנו".

ההפך מגיבורים

גיבורי התוכניות שכבשו בתקופה האחרונה את הטלוויזיה אינם הדמויות שאני רגילים לראות במרכזן של תוכניות, הם עוברים על החוק, מכופפים את המוסר ומשקרים ללא הרף. גיבורים כאלו, או אנטי-גיבורים, נראו על המסך בשני העשורים האחרונים בלא מעט סדרות עלילתיות, מ"הסופרנוס" ועד "דקסטר", כל כעת הן הפוכות לאמיתיות יותר.

"הפופולריות ההולכת וגוברת של תוכניות טלוויזיה העוסקות בנוכלים נובעת מהחיבור של שני אלמנטים פופולריים במיוחד - אנטי גיבורים ותוכניות ריאליטי - שכעת התלכדו יחדיו ויצרו סוגה חדשה של דוקו-ריאליטי של פשעים (קלים יחסית)", אומר ד"ר מתן אהרוני, מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "על פופולריות של תוכניות המציאות לא צריך להרחיב, בישראל הן עדיין הסוגה הנצפית ביותר. אך הצורך בחידושים כדי לעורר את הצופים הוא שמוביל לעלייתם של אנטי גיבורים כדמויות המעניינות והמושכות החדשות - אלה הדמויות הלא מוסריות, האמביוולנטיות (קצת רעות קצת טובות), שלא מנצחות, ההפוכות מהגיבורים הטובים והיפים בסגנון סופרמן".

"בעבר דמויות ה'אנטי גיבור' הופיעו בטלוויזיה רק בסדרות דרמה כמו 'הסופרנוס' והמשיכו עם כמעט כל דמות בסדרות העלילתיות מאז, הן כעת מגיעות לריאליטי - לתוכניות העוסקות במציאות שאינה בדיונית. את השינוי שעורר את הצופים בישראל ניתן לסמן עם דמותו של שי חי מ'האח הגדול' (עונה 7 ששודרה ב-2016). הוא היה דמות אמביוולנטית שאפשר בקלות לסווג אותה כדמות האנטי-גיבור. אך זה קשה לאתר או ליצור דמות אותנטית כזו בריאליטי של תחרויות. לעומת זאת, קל הרבה יותר ומעניין להציג אותן כפושעים, במיוחד אם מתלווים להם חיים ראוותניים ונוצצים, כפי שמוצג כעת ב'נוכל הטינדר' וב'להמציא את אנה'. כך הם מספקים תוכן מעניין לסוגה חדשה שלא מובילה לדחייה קשה מדמויות כמו רוצחים ואנסים שעד כה נראו בדוקו ריאליטי פשע, אלא הם עוד נסבלים ואף מסקרנים".

"קל להזדהות עם אנה גם אם מעשיה נוראיים ולראות אותה גם כגיבורה שמצליחה לעבוד על כולם כולל אנשים חשובים וחכמים (בטח בעיניי עצמם)". מוסיפה ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל. "את הסדרה הזו - למרות שהיא מבוססת על סיפור אמיתי - צריך לבחון בהקשר של סדרות דרמה מאז ה'סופרנוס' ששמות במרכזן דמויות של מה שיש מי שמכנים 'אנטי גיבורים'. דמויות שבעבר כנראה היו מסווגות כ'רעות', מאז ה'סופרנוס' הופכות לדמויות מרכזיות שהקהל אמור להזדהות איתן. 'דקסטר' היא דוגמה מובהקת של ההתפתחות הזו בסדרות דרמה.

"כשמדובר בסיפור אמיתי נוסף נופך חשוב לאופן שבו הקהל צופה בסדרת דרמה כמו 'להמציא את אנה' ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בסדרה שהיא דוקו-ריאליטי של ממש כמו 'נוכל הטינדר'. ב'נוכל הטינדר' יש כמובן לקהל הישראלי את ההקשר הישראלי שעם כל כמה שזה סיפור שמוציא שם רע מאוד לישראל יש בזה עניין מיוחד מבחינתנו. לפי התגובות ברשתות החברתיות יש ישראלים שהאשימו את הקורבנות וראו ב'סיימון לבייב' גיבור שמצליח ל'עבוד' על המערכת הקפיטליסטית".

החטא ועונשו

נראה כי סיפוריהם של הנוכלים מעוררים בנו שאלות מעניינות של מוסר: האם מדובר בגיבורים שהערימו על המערכת, ועשקו את העשירים, או את אלו שקיוו להתעשר בזכותם? האם הם מגשימים את מה שכולנו היינו חולמים לעשות?

"אפשר לומר שאנחנו נהנים לראות את 'החלום ושברו'", מוסיף הר טוב. "מחד לראות את הצלחתם בהשגת הון ותשומת לב באמצעות הונאה, ומאידך לראות אותם נחשפים במערומיהם ומושפלים. אנחנו מהופנטים לנוכח הטרנספורמציה החדה שבין דמותו של המיליונר המיוחס לבין האדם האמיתי שהוא בסך הכל חקיין ועבריין. זאת מפני שאותה טרנספורמציה חושפת את חוסר המהות שמאחורי תדמית יוקרתית ומראה לנו שאנחנו מתרשמים מצורה במקום מתוכן. אנחנו שופטים את קורבנותיהם של המתחזים ומאשימים אותם בתמימות או במקרה הרע והמיזוגיני בכך שהן 'גולד דיגריות' שעונשן מגיע להן. לבסוף אנחנו חווים הקלה והתרגשות כאשר אנחנו רואים את המתחזה נחשף והסדר החברתי שב לכנו”.

"הפרדוקס הוא שהם מצליחים להיחלץ ממעשיהם ומנת חלקם מסתכמת בהמשך חיי נוחות, בעוד הקורבנות נותרים תקועים עם בעיות מנטליות וחובות כספיים עד עצם היום הזה", אומרת כרסנטי. "דבר נוסף שמעלה את הרייטינג הוא הצורך שלנו ב'הפי אנד', כמו גם תחושת הזדהות עם הקורבנות בתקווה שהצדק ייצא לאור. זה מה שלמעשה סוחף אותנו לצפות עד לסוף המיוחל שאותו מתחזה נתפס".

"בסופו של דבר הנאה גדולה במיוחד היא לראות בנפילתם של המתחזים האלה", מסכמת ברנשטיין. "כי אנחנו נהנים לראות אותם 'עובדים' על כולם אבל מבחינה מוסרית לרובנו ברור שמגיע להם להיתפס".