כבר חשבנו שהוא יבריז, אבל זה קרה – סוף השבוע הגיע כדי לעשות קצת סדר בבלגן ששמו שגרת חיינו. אפשר לקחת חמש שניות של אנחת רווחה. שאלה: אם חנוכה מתחיל רק בשבוע הבא, למה הציעו לי סופגנייה כבר יותר מחמש פעמים כשניסיתי בסך הכל לשתות כוס קפה? האם אני לא בסדר שסירבתי? נחזור לעניינינו. גם אם סופגניות הן כמו שיר עבורכם, וגם אם מדובר בשיר שאתם לא סובלים, מול הנטפליקס אתם יכולים לאכול כל מה שבא לכם, העיקר שתצפו במשהו טוב. יש דברים שלא מתפשרים עליהם.
לא סובלת את חג המולד: I Hate Christmas
ממש כמו דוכני חג המולד שצצים בקניון באותו זמן בשנה ומושכים אותי אליהם עם כל הצבעוניות והדרמה, כך גם בנטפליקס משבצים ברשימת התכנים סרטים וסדרות בניחוחות של קישוטים וגרביים מעל האח. אגב, לא מעט פעמים מדובר בפיסות טלוויזיוניות די עבשות, המביאות את סיפורו של עוד מישהו שקצת קר לו מול הנורות המרצדות.
באופן מפתיע למדי, 'לא סובלת את חג המולד' שונה ב־180 מעלות מכל הג'אז הזה. ג'יאנה, כמו הרבה מאוד חברים בקבוצה האקסלוסיבית של הרווקות המאוחרת, סופגת מטר שאלות ממשפחתה על מתי תביא בן זוג הביתה. אחרי לא מעט תירוצים היא אוזרת אומץ, ומחליטה לשקר במצח נחושה ולהמציא בן זוג דמיוני. בינינו, כולנו היינו עושים בדיוק אותו דבר, ויפה שעה אחת קודם.
אז לא רק שג'יאנה מודיעה לעולם שיש לה חבר כשבעצם ממש לא, היא גם מבטיחה להביא אותו לארוחת חג המולד. במקום לברוח לחו"ל, לשנות את שמה ולהיעלם לכמה שבועות, היא תתחיל לחפש את המישהו הזה בנרות, במסע שנסוב בין סרקסטיות לשוביניזם, למי טו ולהרבה מאוד הומור עצמי. האם תצא מזה אהבה? אני יודעת שאתם סקרנים, אבל זה אפילו לא משנה. הדרך כיפית מספיק.
הקווים האדומים של אלוהים: God's Crooked Lines
חשבתם שאתם מסורים לעבודה שלכם כשפתחתם את המחשב ובדקתם כמה דברים במייל אחרי עשר בלילה? אז עוד לא ראיתם כלום. אליס, בלשית פרטית במקצועה, מבינה שיש משהו שמפריע לה לפתור תיק מורכב שמלווה אותה יותר מדי זמן.
בשביל לקדם עניינים, ובהקרבה מאוד לא מובנת, משקיענים ככל שתהיו, היא מחליטה לזייף פרנויות כדי להתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, וכל זה כדי להבין כיצד מטופל אחר מצא שם את מותו העמום.
הסרט עמוס בהרבה מאוד פרטים לא אופטימיים למדי, ועמוס נקודה - 155 הדקות שלו מצריכות הכנה קדחתנית מראש הכוללת שנ"ץ ומשהו טעים. מדוע הוא עדיין שווה את ההשקעה? הוא נעשה בהמון תשומת לב, העלילה מרתקת, והזמן עובר מהר משחשבתם. אה כן, והכל בספרדית צחה ומתגלגלת. מה רע?
מלכות המשי: Brokat
השנה היא 1976. מעמדן של נשים היה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים מהחברה המערבית של ימינו. תפקיד האישה, יכולותיה, האופן בו היא יכולה לג'נגל בין קריירה לאימהות וחוזר חלילה, הכל היה נשמע כמו שטויות של אנשים שלא מבינים היכן הם חיים.
ב'מלכות המשי', סדרה מאוד מפתיעה בטיבה שעלתה לאוויר דווקא בפולנית, אמריקני ככל שזה נשמע, שלוש נשים מחליטות להילחם בכל התכתיבים הללו, ולהסתכל לחברה הגברית בלבן של העיניים.
השפה אמנם קצת קשה למעקב, כי היא באמת לא מזכירה אף שפה אחרת, אבל התפאורה וכל המסביב בהחלט מעביר תחושה של פעם. וכן, גם הניסיון להשאיר את הנשים בצד. ריאליסטי, כואב, מעניין. אהבתי.
ביקור התזמורת: The Band's Visit
וכעת סרט שראוי לפחות לטור משלו, שאין סיכוי שלא צפיתם בו כבר. 'ביקור התזמורת', אחד הקלפים מעוררי ההשראה שלנו מעבר לים, הוא כמובן סרטו של הבמאי ערן קולירין שזכה בשמונה פרסי אופיר והיד עוד נטויה. אם נולדתם קצת אחריי או סתם אם נשמע לכם מוכר, בימים אלה המחזמר על פי הסרט רץ בברודווי ועושה כבוד לתזמורת, ובינינו, גם לנו.
והסיפור מרתק. תזמורת המשטרה של אלכסנדריה בישראל מוזמנת לנגן בטקס בפתח תקווה. אי הבנה שיכולה להתרחש רק כאן, גורמת להם לנסוע לעיירת פיתוח דמיונית בשם 'בית התקווה', ומאלצת אותם לחשב מסלול מחדש בשממה אליה הגיעו.
בסט שיש לי יראת כבוד רק מלמנות את שחקניו, תמצאו את ששון גבאי בתפקיד הראשי, רונית אלקבץ ז"ל המופלאה בתור תושבת בית התקווה, ועוד הרבה מאוד פרצופים מוכרים ומוכשרים. לא מזמן מלאו 6 שנים למותה של אלקבץ, וזאת הזדמנות נפלאה להיזכר בה ובטוב שהפיצה, ובאותה נשימה - להתפעל שוב מאחד הסרטים הישראלים הטובים שקיימים כאן.
חיי: מהלכה למעשה: My Unorthodox Life
והפעם בפינת הטראש האמריקאי שפשוט אי אפשר לאהוב, גם לא לשנייה, החזיקו את עצמכם. ג'וליה הארט, חרדית מאוד מברוקלין בדימוס, מבינה שחיה חלק משמעותי מחייה בצל הדת ויוצאת בשאלה עם ארבעת ילדיה. כיום, אחרי לא מעט לבטים, היא מנכ"לית עטורת הישגים של סוכנות דוגמנות מצליחה, ומתרגלת לחיים החילוניים והנהנתנים שמנהטן יכולה להציע.
עד פה, נשמע אולי, ואני מדגישה אולי, בסדר. יש פה חלומות, התמודדות, יציאה לחופשי, וגם מנות גדושות של אמריקה בטמפרטורת החדר. מה הופך את הסיפור מטראש מהנה לעינוי שגורם לך לחייך בחוסר נעימות מייאשת אל המסך? מתלבטת ממה להתחיל.
האלמנט הבעייתי ביותר שאי אפשר להתעלם ממנו הוא העריכה. ג'וליה מוצגת כפמיניסטית ששוברת תקרות זכוכית בבעיטת קראטה, ואפילו לא צריכה לנקות את השברים. בפועל, היא עושה את זה בגיבוב של כל כך הרבה שטויות, פרטים לא רלוונטיים ורמיסת אחרים, מה שגורם לסדרות ריאליטי אחרות להיראות כמו נווה מדבר. בקיצור, לפעמים גם מוזיקה יפה וסיפור סינדרלה מרגש לא עובדים. במקרה של 'חיי: מהלכה למעשה', זה פשוט חסר תקנה. לקנות חדש.