זה מפתיע לשמוע את גאון הטריוויה, איתי הרמן, שנדמה שכמות הידע שלו היא כמעט אינסופית והזיכרון שלו הוא פנומנלי, מצהיר על עצמו כי בילדותו "חוויתי את עצמי כשכחן. גם היום אני שוכח איפה שמתי דברים, אני שוכח איפה שמתי את המפתחות, מגיע הביתה עם פריטים ביד ולא זוכר איפה הם. כילד החוויה הבסיסית הייתה שאפילו שטרחתי לעשות שיעורי בית, והייתי בטוח ששמתי את המחברת בתיק, היא לא הייתה בתיק, ואז חזרתי הביתה וגיליתי שהכנסתי סנדוויץ' והוצאתי את המחברת.
האימה מלשכוח גרמה לי למצוא אסטרטגיות שמפצות על זה. חשבתי: 'איך אני אזכור את זה כשאהיה גדול?'. אני חושב שהיכולת שאני מציג בתוכנית היא פיצוי. יש לי תמהיל שטחי אבל מגוון של לאהוב אקטואליה, ספורט ושירים".
הרמן, 51, איש בידור וטלוויזיה, מעצב משחקים וחידונאי שכתב שאלות כמעט לכל שעשועון אפשרי ששודר בטלוויזיה בישראל, פרץ לתודעה הציבורית כשהחל למלא את תפקיד "הצ'ייסר" בשעשועון "המרדף", שעונתו השביעית תעלה ביום שני הקרוב בכאן 11 ב־21:15. "אנשים חושבים שהידע שלי הוא כמעט פסיבי, משהו עבר ואני סופח אותו כספוג", הוא אומר. "אבל השקעתי מאמץ מחשבתי בלזכור דברים מסוימים. זה גם החלטה לזכור הרבה דברים, לעשות אסוציאציה כדי לזכור.
בעבר לא הייתה לי את התובנה הזו שאני עושה משהו מיוחד. זה ממש המקצוע שלי - להבין איך אנחנו יודעים וזוכרים. כל דבר שאתה יודע וזוכר קשור למשהו. מה שהכי תזכור הוא משהו שאתה מחובר אליו רגשית. בדרך כלל התהליך הזה הוא לא מודע, אבל אפשר להפוך אותו למודע. כשאני שומע חדשות או רואה סרט, אני אומר: 'בא לי לזכור, בא לי שזה יישאר אצלי'. בדיעבד, אני עושה את זה מאז שאני זוכר את עצמי".
בעונה הקרובה ישתתפו מתחרים רבים מכלל החברה הישראלית, ובהם גם לא מעט ידוענים שינסו להראות ידענות מול הצ'ייסרים, בהם יורם ארבל, המנחה המיתולוגי של "מי רוצה להיות מיליונר", תומר הכהן, בן זוגה של נועה קירל, זוהר ישראל, דפני ליף, נתי רביץ ותומר שרון. כמו כן, במהלך העונה ישודרו מספר פרקי ספיישל: ספיישל פורים עם טיפקס, ספיישל עצמאות עם הספורטאים האולימפיים נעם גרשוני, עודד מכנס, ורד בוסקילה וטוהר אבוטבול; וספיישל סופרות עם יוכי ברנדס, שפרה קורנפלד, נעה ידלין ודורית רביניאן. "עם יורם ארבל הייתה התרגשות, כי כתבתי את השאלות של 'מי רוצה להיות מיליונר'", מספר הרמן.
"הייתי רגיל לראות אותו מהמוניטור של חדר הבקרה, הגשתי לו דרך המחשב שאלות, ופתאום אנחנו בתחרות. התרגשות עצומה אחרת הייתה כשהביאו לי את גיבור הילדות שלי עודד מכנס, כוכב הכדורגל הגדול של שנות ה־80. כשהסתיימו הצילומים אמרתי להפקה: 'אל תחפשו עוד שיא, כי לא יהיה כזה'. אנשים נתקפים אימה כשהם פוגשים אותי. כמעט כל מי שמגיע, מתחבר לצד צנוע שלו, זה מקסים לראות את זה".
עשיתם הנחות למפורסמים?
"אני לא עושה הנחות. זה אפילו לא עובר לי בראש. כשמגיעים מפורסמים, מה שחשוב לי זה שהם ירגישו בנוח, שלא יתחרטו שבאו. כשבסוף אומרים 'הנה השאלה', אני באמת לא רואה אף אחד, אני עושה את הכי טוב שלי".
אתה נלחץ לפעמים?
"סיבוב הגמר גורם לזיכרון שלי לעבוד יותר טוב. המצב ההישרדותי פותח לנו משהו במוח ונותן לנו גישה לידע שאגרנו, אבל השליפה שלו קשה. זה קורה לקראת הסוף. בעונה הזו עבדתי על זה קשה, יותר מדי דו־קרבות הגיעו לקשקש, ונפלו לטובתי ולפעמים לרעתי. גם אני בלחץ בצילומים, זו הגדרה של לחץ בריא, אני לא רוצה להתפדח בכל רגע בתוכנית, אני מגיע בידיעה שיש לי סיכוי טוב להצליח. אני רוצה להצליח כשלעצמי, אבל אני גם מזדהה עם המתמודדים. כל אחד רוצה לתת הופעה טובה, והרבה פעמים הם יוצאים בהרגשה טובה, וגם אני יוצא בהרגשה טובה אפילו שהפסדתי".
יש תחום שאתה מרגיש פחות חזק בו?
"מה שאני צריך לעבוד עליו זה ידע אקטואלי, סרטים חדשים, עוד לא התגברתי על החוסר. בכל הנושא של גיבורי על אני לא חזק. אנשים יוצאים מנקודת הנחה שאני שולט בכל הרזים של מארוול ודיסני, מי אח של מי. אבל זה הקריפטונייט שלי. זה קטע".
כשהרמן חושף בפניי את ה"קריפטונייט" שלו, הנושא שבו הוא חלש, אני מנסה להכשיל אותו בשאלה: "איך קוראים לאי שממנו מגיעה וונדר וומן, בגילומה של גל גדות?", אך הוא מיד משיב: "תמיסקירה. 'וונדר וומן' טרחתי לראות".
כיף על הסט
השעשועון "המרדף", שאותו הגיש עידו רוזנבלום במשך חמש עונות עד שהוחלף על ידי לוסי איוב, זכה בפרס האקדמיה במשך חמש פעמים ברציפות. בעונה הקרובה רוזנבלום חוזר להיות המנחה שמגשר בין המתמודדים ובין שני הצ'ייסרים, איתי הרמן ומיכל שרון.
מה סוד ההצלחה של התוכנית?
"יש בתוכנית כל מה שצריך כדי להצליח: מנחים מעולים, עידו ולוסי, צ'ייסרים מצוינים, מתמודדים, ליהוק מצוין, שאלות מעולות, הם מצליחים לחדש. זה לא יכול לקרות מחוץ לתאגיד. הצופה מרגיש שהוא נתרם מהתוכנית, מתייחסים אליו באופן אינטליגנטי, ובסוף יש כיף על הסט. הפורמט הוא לא ישראלי והוא מצליח בהרבה טריטוריות כי בסוף יש קטע עם הצ'ייסר - 'האם גוליית ייפול עכשיו'. יש גם אוהדים לצ'ייסרים, יש שני צדדים למטבע. יש פה משהו מחוכם. ככה משיגים שרידות. אני בחרדות, יותר מאשר הצופים, כי אני באמת לא יודע איך זה ייגמר והסוף תמיד מתוח".
אתה רואה את עצמך כ"נבל" של התוכנית?
"זה בנוי ככה. זה באמת בנוי כנבל שנלחמים בו. מושא ההזדהות הראשון הוא המתחרים, האנשים הרגילים שצריכים להתמודד. אתה מזדהה עם האנדרדוג, ואילו אני הנבל. אני צוחק ומתבדח וצוחקים עליי. זה פיצוח, זה בפירוש עובד שם. רציתי להיות יותר נבל, בהפקה ממש עבדתי על זה לפני העונה הראשונה. אני טיפוס נחמד, וחשבתי שאני בבעיה, ושאני צריך לייצר תדמית ולשחק אותה מאוד קשוח.
כשהתחלנו לצלם ממש דרשו ממני לרדת מזה, כי קולטים זיוף, יכול להיות שאני שחקן גרוע. העובדה שאני קצת פומפוזי או שחצן היא חלק מההומור. לקח לאנשים זמן להבין שזה הומור, היו אומרים לי: 'אני חושב שיש בך טוב לב בפנים'".
תודה למונה ליזה
איך היחסים שלך עם מיכל שרון?
"יש אחווה. הביאו אותה, ופתאום יש עוד מישהו בעולם שהוא כמוני, יש מישהו שממש מבין אותך. יש ימים שאתה מתבאס שהפסדת, 'איזה שטות אמרתי שם'. פתאום יש לי אחות. אנחנו מצלמים שלושה פרקים ביום צילום".
איך היה לחזור לעבוד עם עידו אחרי שהוא החליף את לוסי?
"לוסי מדהימה. נורא נעימה, לקחה את התפקיד ועשתה אותו בדרך שלה. נהניתי מכל רגע. כשעידו חזר זה ייצר ניצוצות מאוד גבוהים. היה מצחיק יותר. פעם הייתי אומר 'אי אפשר יותר' ומסתבר שאפשר".
את הידע העצום שלו מנצל הרמן כיום להעברת ההרצאה "נער החידות מנווה רסקו". "בתקופת הקורונה קיבלתי הרבה פניות מחברות וגופים שחיפשו פתרונות יצירתיים לשמירה על קשר עם העובדים", הוא מספר. "בניתי מודל של אירועי חברה דרך הזום, עם משחקי Kahoot ייחודיים וחידוני טריוויה מותאמים ללקוח. המטרה הייתה לתרום לגיבוש ולחיזוק גאוות היחידה דווקא בתקופה של חוסר ודאות.
ההצלחה הייתה מסחררת בכל המגזרים: חברות ממשלתיות, רשויות מקומיות, חברות עסקיות, משפחות. בדיעבד הם גם גילו את הערך המוסף שמעבר לחיזוק ההווי החברתי: הכלים שאני משלב במשחקים ובהרצאות נוגעים לשיפור ביצועים בעבודה גם ברמה האישית וגם ברמה הארגונית. הרבה מהפניות שמגיעות אליי היום הן כדי להעביר סדנאות למנהלים בנושאים של מיומנויות ניהוליות בסביבה משתנה, למידה וחשיבה יצירתית".
איך מתחילה קריירה של חידונאי?
"בגדול במקרה. חבר שלי, גיורא חמיצר, התחיל בערוץ הילדים והמליץ עליי למפיקה של 'גלגל המזל'. ואז ב'ששטוס' הוא אמר: 'אני רוצה שתכתוב שאלות', ואני אמרתי: 'אני רוצה להיות פרופסור, למה הוא מסיח את דעתי לחלטורות?'. ואז הגיע 'מלך הטריוויה' לארץ והייתי טוב בלכתוב שאלות, ואז הגעתי ל'מי רוצה להיות מיליונר' וככה התגלגלתי כמעט לכל תוכנית טריוויה, עד שהפכתי להיות 'הצ'ייסר'.
שואלים אותי בהרצאות איך אני יודע את מה שאני יודע. יש את התחושה המוזרה שדברים קשורים לביוגרפיה שלי, רק שהביוגרפיה שלי לא מעניינת כמו של גיבור הסרט 'נער החידות ממומביי'. מכל דבר אפשר ללמוד. אני ממחיש את הדבר הזה. אני מביא תכנים שקשורים למשל לזיכרון ויזואלי ושואל 'מה המונה ליזה עושה עם הידיים?'. אנשים לא יודעים את זה במודע, אבל יש להם את התמונה בראש".
אתה מגדיר את עצמך כ"משחקולוג". מה זה משחקולוגיה?
"משחקולוגיה זה הכנסת אלמנטים של משחק להתנהלות שלנו בחיים, וזה משפר אותנו. אני משחקולוג לפני שאני צ'ייסר".
האיומים לסגור את תאגיד השידור מפחידים אותך?
"זה מעציב אותי בעיקר. הערוץ התחיל כשהקיום שלו מאוים, ועכשיו פתאום החרב הזו מונפת. מגיע לכולנו משהו אינטליגנטי, משהו איכותי. יש המון הצלחות, וגם זה לא מספיק טוב? מה צריך? מה שנורא כיף זה הפידבקים שמתייחסים לתאגיד. זה גוף שעושה עבודה מצוינת בטלוויזיה, בדיגיטל ובחדשות. זה מה שאני רואה ומקבל. גם ערוצים אחרים מבינים את זה. מבינים את המקום של התאגיד שמאפשר דברים שלא עושים בערוצים אחרים".