הרשימה הראשונה שאי־פעם נפסלה מהתמודדות בבחירות הייתה "רשימת הסוציאליסטים". ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית בראשות השופט משה לנדוי פסלה ב־1965 את הרשימה, שרבים מפעיליה היו חברים בארגון אל־ארד, שהוצא מוקדם יותר מחוץ לחוק, בטענה שהוא חותר תחת קיום המדינה.

בית המשפט העליון אישר את החלטת הוועדה בפסק דין ירדור, שהפך מאז לאחד מעמודי התווך במשפט החוקתי במדינת ישראל. פסק הדין קבע את זכותה של הדמוקרטיה להתגונן מפני מי שמעוניין לפגוע בעצם קיומה של המדינה. נשיא בית המשפט העליון דאז השופט אגרנט פסק כי בשל הנתון החוקתי הבסיסי שמדינת ישראל היא מדינה בת־קיימא ומדינה יהודית, אין כל אפשרות להעלות על סדר היום את השתתפותה בבחירות של רשימה הקוראת לחיסולה של מדינת ישראל ושלילת ריבונותה.

בשנת 1984 פסלה ועדת הבחירות המרכזית את רשימת כך של הרב מאיר כהנא מלהתמודד בבחירות, אך בית המשפט העליון ביטל את הפסילה בטענה שאין להרחיב את הלכת ירדור, כל עוד אין סמכות פסילה מפורשת בחוק. בעקבות זאת, תוקן חוק היסוד והוכלל בו סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, שהעניק לוועדה את סמכות הפסילה באופן מפורש.

הרב מאיר כהנא נואם 1987 (צילום: הנס אנגלסמן)הרב מאיר כהנא נואם 1987 (צילום: הנס אנגלסמן)


הסעיף קובע כי ניתן לפסול רשימה או מועמד "אם יש במטרותיה או במעשיה של הרשימה או במעשיו של האדם, לפי העניין, במפורש או במשתמע, אחד מאלה: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל". כדי להביא לפסילת רשימה יש צורך להביא מסה קריטית של ראיות התומכות בעילות הפסילה.

ב־1988 נפסלה תנועת כך גם על ידי ועדת הבחירות המרכזית וגם בבית המשפט העליון. הפסילה הייתה על בסיס עילת הגזענות ושלילת הדמוקרטיה. בשנת 2002, לקראת הבחירות לכנסת ה־16, פסלה ועדת הבחירות המרכזית את מועמדותו של עזמי בשארה, את אחמד טיבי ואת רשימת בל"ד. במקביל הוועדה אישרה את מועמדותו של ברוך מרזל ואת תנועת החרות. בית המשפט העליון הפך את כל ההחלטות על הפסילה של הוועדה ואישר את החלטתה שלא לפסול את מרזל.

מאז למעשה הפך בית המשפט את כל הכרעות הפסילה של ועדת הבחירות.