“פחות רלוונטית" זו כמעט מחמאה לטרגדיה של מרצ, שבדיוק השנה, כשמלאו לה 30, נפטרה טרם זמנה. מצע המייסדים של שולמית אלוני, יוסי שריד, חיים אורון, אמנון רובינשטיין, אבשלום וילן, יוסי ביילין, נעמי חזן, ענת מאור ואחרים - נחשב בתקופתם לסנטימנט, לא רק אמירה פוליטית. מרצ הייתה זהות ובית לאנשים שחיפשו ביטוי לזכויות אדם ולצדק חברתי, לא רק בכנסת אלא גם בעיתונות, בממסד, בספרות ובתרבות. בעשור הראשון לחייה הייתה קול צלול לנשים, להט"ב, ערבים ומיעוטים, אבל ב־20 השנים האחרונות נאבקה על הישרדותה הפוליטית. שש פעמים התחלפו בה ראשי מפלגות, שלוש פעמים המנהיגים שלה חברו לממשלות שלא הניפו את דגליה. היא עברה טלטלות פוליטיות ומלחמות פנימיות, נשחקה ודשדשה סביב אחוז החסימה, עד שבשבוע שעבר נעלמה כליל.
זה לא קרה כרעם ביום בהיר. היו סימנים מוקדמים, כתובות על הקיר. ועדיין הנפילה מכאיבה. לתומכים, למצביעי עבר ובעיקר למייסדים שרואים את מעשי ידיהם טובעים בים ולבם נחמץ. “קריסת מרצ היא שבר עמוק גם אינטלקטואלית וגם רגשית", אומר רן כהן, ממקימי המפלגה, שכיהן מטעמה כחבר כנסת וכשר התעשייה והמסחר, “כי כל החיים היינו נאמנים לחזון המפלגה, גם אם הוא סיכן את החיים, הבריאות והמשפחה. כשחוקקתי את חוק איסור הקמת מצבות זיכרון לזכר מבצעי טרור, ובזכותו אפשר היה להרוס את האנדרטה שהקימו בן גביר וחבריו לזכר הרוצח ברוך גולדשטיין, אז גורמים קיצוניים שרפו את הרכב שלי ארבעה מטר ממני, וכל שונאי רבין רדפו וקיללו וגידפו אותי ואת משפחתי. הם כתבו שלטי שנאה וכינו אותי 'בוגד' למרות שהייתי אלוף משנה בצנחנים. ועכשיו הכניסו את נציגי כהנא לכנסת ואותנו זרקו החוצה. זה שבר עמוק".
“כניסת הכהניסטים לכנסת יותר כואבת לי מאשר נפילת מרצ", מחדד דדי צוקר, ממייסדי שלום עכשיו ומרצ וחבר כנסת לשעבר מטעמה. “זה ממש כאב פיזי. כי היו לי יד ורגל בהקמת המפלגה ולא חשבתי שהתסריט הזה יקרה. לא התכוננתי לזה. לא נערכתי לזה".
כהן: “מרצ התקפלה והתגמדה לעמדת ‘געוואלד', במקום עמדה של מנהיגות ועשייה. ובקמפיין ‘הצילו' אף אחד לא מצליח. בשנים האחרונות המפלגה איבדה כמעט לחלוטין את המרכיב החברתי־כלכלי שלה, מהלכים שאילן גילאון ז"ל ויאיר צבן ואחרים, אני בתוכם, הובלנו שנים רבות. הגוון הזה של צדק חברתי, שהיה עמוד התווך של מרצ, כמעט נעלם וגרם לשחיקת השמאל כולו. במרצ היו ויכוחים פנימיים בנושא הזה. מחנאות מסוימת. היו כאלה שאמרו שצריך להתרכז בנושאים חברתיים, והיו שאמרו שצריך להתרכז בנושאים מדיניים, וכל המחלוקות שתו לנו אנרגיות".
אם הביקורת של המייסדים על מרצ זהירה ומרוסנת, הרי שאמנון רובינשטיין, מראשיה הבולטים, חבר כנסת מטעמה וראש אגף ההסברה שלה לשעבר, חריף וישיר בהרבה. “אני עזבתי את מרצ לפני הבחירות האחרונות ולא הצבעתי לה", הוא מפתיע. “מרצ הלכה לכיוון קיצוני שלא התאים לדעת הקהל הישראלי ויש גבול לגעוואלד. לכן בבחירות האחרונות לא הצבעתי למרצ. רק אשתי הצביעה מרצ".
לא כל ותיקי מרצ רואים בקריסת המפלגה שיקוף של מצב השמאל בישראל. חלקם סבור שמדובר בהתנהלות שגויה במערכת הבחירות, אסטרטגיה גרועה, כשל טכני לכל היותר. השמאל, לפי מייסדי המפלגה הגוועת, קיים ונוכח, כמעט תיקו עם הימין, רק שלאחרונה הוא התפזר במפלגות המרכז. “השמאל לא נעלם, כי תוצאות הבחירות הן תיקו גדול בין ימין לבין מרכז־שמאל", אומרת ד"ר ענת מאור, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ ויו"ר ועדת המדע. “לכן לא השמאל ולא המרכז כשלו ברעיונות ובהשפעה אלא בקונספציה. לא התארגנו כגוש. התרענו על זה מראש. אסור היה לפצל את המשותפת ואת בל"ד, ואסור היה לעשות את קמפיין המפלגה הגדולה של יש עתיד. במושגים שלי כאשת מרצ, יאיר לפיד היה ראש ממשלה טוב מאוד, כי חלו שינויים דרמטיים גם בתמיכה בזכויות אדם וברגישות החברתית לגמלאים וגם במצב ערביי ישראל, ולכן היינו צריכים להתאחד איתו. זו הייתה טעות אסטרטגית של מרב מיכאלי. אבל משלא התאחדנו, הקמפיין שהוא הוביל של ראש מפלגה גדולה היה מוטעה. לפיד לא הבין שצריך להתייצב כראש הגוש כדי להשיג את 60 המנדטים, שתה את מרצ ולא מנע את הפיצול. ליוויתי את גלאון במסע הבחירות וראיתי שהם הופיעו בצורה אומללה. אפילו בקיבוץ שלי היו שתי חברות כנסת של לפיד שבאו עם הקונספט שיש עתיד צריכה 30 מול 30 כדי להשוות לליכוד. אמרתי להם, על מה אתם מדברים, מה זה חשוב כמה תהיו, חשוב הגוש, הרי גם לציפי לבני היו 28 מנדטים אבל ביבי הרכיב ממשלה כי הגוש שלו היה גדול יותר".
“אני בעד העלאת אחוז החסימה", אומר יוסי ביילין, לשעבר יו"ר מרצ וכיום יו"ר ועדת ההיגוי של יוזמת ז'נווה. “אבל ברגע שזה קרה, החיבור של מרצ למפלגת העבודה היה לגמרי מתבקש. עשרות שנים אנחנו בעד האיחוד הזה, ולרוב או שמנהיגי מפלגת העבודה סירבו או שמנהיגי מרצ לא רצו בו. גלאון עצמה התנגדה לזה בעבר, כי היא רצתה לשמור על הייחוד שלה ולא להתמוסס במפלגה מגוונת. בבחירות האחרונות הייתה בעד, כי הבינה שמדובר במהלך הישרדותי, אבל הפעם מיכאלי סירבה".
וילן: “ממרומי האגו שלה, מיכאלי לא השכילה לראות את התמונה הגדולה ולקחה הימור מטורף גם על מפלגת העבודה, שעברה בקושי. מנהיג פוליטי שמבין את המשמעות של הירידה כלפי מטה, פועל בשכל ובהיגיון ולא נותן לאגו להוביל אותו. גם לפיד שגה שגיאה פטאלית. הוא אמר, אני רוצה להגיע כמה שיותר גבוה כדי לייצג את עצמי כאלטרנטיבה לליכוד. אמרתי לזהבה לפני חודש, ניהלתי כל כך הרבה מערכות בחירות בעבר ואני מבין את הפוליטיקאים שבישורת האחרונה יצרם גובר עליהם והם לא עובדים מתוכנן, וכמו שאני קורא את חבורת לפיד, הם ילכו על הראש שלנו. זה חזק ממנו. תעצרי אותם. אני מוכרח לציין שדווקא הפעם ביבי עלה עלינו. הוא איש של קמפיינים, הוא למד את זה לעומק בארצות הברית, הוא יודע להינעל על מסעות. ראיתי סרטון שלו עשרה ימים לפני הבחירות שבו הוא ניתח את המצב בצורה נכונה ואמר לאנשיו, תקשיבו טוב, אם מרצ לא עוברת את אחוז החסימה יש לנו שלטון על מלא. הוא חזה את זה, ולצערי אצלנו ההנהגות התנהלו אחרת. אם היו עובדים נכון, אפשר היה לגמור את הבחירות בשוויון לשני הגושים".
גם לחיים אורון (ג'ומס), לשעבר יו"ר מרצ, חבר כנסת ושר החקלאות מטעמה, בטן מלאה על מפלגת העבודה. “יש בי כעס מאוד גדול על הטמטום של ניהול מערכת הבחירות של השמאל", הוא אומר בצער. “אני ועוד כמה אנשים שהיו בעבר מרכזיים במפלגת העבודה פנינו למיכאלי כמה פעמים, התרענו בפניה שהולכת להיות מערכת בחירות קוטבית בין הגושים ושיש סכנה שגם היא וגם אנחנו נישחק וביקשנו ממנה, בואי נקים מסגרת משותפת לבחירות הבאות כדי למנוע נפילה של שנינו. אמרנו לה, הרי אין היום שום הבדל בין סיעת העבודה לסיעת מרצ, ואם תערבבי את חברי הכנסת שלך ושלנו ותבקשי ממישהו מבחוץ לשבץ אותם מחדש הוא ייכשל בבחינה. אבל מיכאלי, כנראה מטעמים של אגו, סירבה בתוקף".
מאור: “זהבה לקחה אחריות אישית, אבל זהבה לא אשמה בכלום. קמפיין המפלגה הגדולה פשוט מוטט לנו את מרצ, ואנשים האמינו שכדי שהימין לא יחזור, צריכים להצביע ללפיד. הם נפלו בשבי הפחד שאם לא יצביעו ללפיד הגוש בסכנה. אמרנו ללפיד, תעצור את זה. אפילו ביום הבחירות עצמו. אבל לפיד התעקש".
רובינשטיין: “וגם מיכאלי. לכן המפלה של מרצ היא לא מכרעת. ההאשמה היא של מפלגת העבודה, שגם היא מסיימת את חייה בבחירות הללו במעשה אנטי־פטריוטי ואידיוטי".
גם מי שתולה את הכישלון במהלכים של מיכאלי ולפיד מוכן להודות שהסיבות לסיום תפקידה הפוליטי של מרצ בכנסת הנוכחית רחבות בהרבה מהקמפיינים בעבודה וביש עתיד. אחת מהן, שעליה מסכימים רוב ותיקי מרצ, היא העובדה שהמפלגה בגלגוליה האחרונים לא ידעה להתחבר אל העם. “זה קשור למנהיגות, לנוסח הדיבור, לססמאות", מבאר כהן. “הדבר הכי מדהים במרצ הוא שהדגלים שלה הם כל הדברים שהחברה הישראלית משתוקקת אליהם: שלום וביטחון, צדק חברתי, דמוקרטיה ושלטון החוק, אבל באופן מוזר ומפתיע, היא לא מסוגלת להתחבר אל הציבור. אולי זה בגלל השפה, המנטליות, אולי גם בגלל חוסר היכולת להתחבר לדמויות רגשיות. אנשים הרי מצביעים גם ברגש, אבל מרצ מתחברת יותר לשכל ופחות לרגש. כשהייתי מספר שתיים של שריד, אמרנו את אותם הדברים, אבל בגלל שיכולתי להתחבר רגשית ואינטלקטואלית לציבורים מאוד רחבים, אנשים הצביעו למרצ מתוך אהדה ואהבה גם בקריית שמונה וגם בדרום תל אביב".
וילן: “לא הצלחנו לחבר אפילו את ערביי ישראל לנרטיב משותף. בשנות ה־90 היו למרצ שני מנדטים מהמגזר הערבי, זה לא קרה יותר. בשנות ה־60 הדיבור על השתלבות ערביי ישראל היה הרבה יותר מתקדם מאשר היום. בתור נער התארחתי בטייבה לכמה ימים וזה היה נורמלי. היום ההורים לא יסכימו לדבר כזה. בשנות ה־60 היה ניסיון אמיתי להשתלבות, ודווקא היום, כשערביי ישראל משתלבים בחברה ובכלכלה, הם מצביעים למפלגות הערביות שהן מחוץ למשחק הפוליטי כי המניע הלאומי חוסם אותם".
כהן: “הסחף הכמעט פראי לכיוון הימין הקיצוני גרם למשבר במרצ. הכישרון האדיר של נתניהו להסית ולפלג את העם, וההסתה של חברי עוצמה יהודית, יצרו מהלך מאוד חזק ימינה שהחליש את השמאל".
ביילין: “מפלגות השמאל נחלשו גם כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה, שהייתה דווקא במשמרת של מפלגת העבודה, שרצתה להגיע לשלום. יכול להיות שהיא עשתה את זה בסרבול מסוים, אבל זו הצלקת הגדולה ביותר של השנים האחרונות וזה לא נרפא. הייתה תקווה לשלום, אבל הכישלונות בדרך והעימותים הקשים גרמו לאנשים לומר לעצמם באופן פשטני בדרך כלל, שרצינו שלום וקיבלנו מלחמה. גם רצח רבין גרם לתחושת האכזבה העמוקה שאי אפשר לעשות מה שרוצים באמת. כל זה הוסיף לרפיון השמאל".
צוקר: “החברה הישראלית זזה לכיוון החרד"לי, הלאומני והשמרני. והמגנט הזה מושך ימינה את כל המערכת. זה תהליך ארוך וממושך שבא לידי ביטוי גם בדמוגרפיה וגם בפרשנות היהודית. ההגדרה של יהדות ההלכה הפכה עם השנים ליותר קיצונית ולאומנית. ההתקרבות של היהדות להר הבית הפכה למנגנון ההשמדה העצמי של הליברליזם היהודי. ככל שמתקרבים להר הבית ולסמלי הגאולה והמשיחיות, הפרשנות הנאורה של היהדות הולכת ונחלשת. הכיבוש הוא המרכיב המרכזי לתהליך הזה. אנחנו נמצאים במתח תמידי של דם, קורבנות ומהומות, מתפתחת מערכת אפרטהייד שאנשים מוצאים לה הצדקה, וזרמים פוליטיים שלמים בונים על שנאה לערבים ואומרים, זה לא גזענות, אנחנו רק מגינים על עצמנו".
אורון: “בקלפי שלי בקיבוץ להב מרצ ירדה ב־20%. פעם היא הייתה המפלגה הגדולה ביותר, אבל היום הקולות שלה הלכו ללפיד. גם לפי תוצאות הבחירות יש הקצנה ימינה בחברה הישראלית. מצד שני, עמדות שלפני 15 שנה היו צועקים עליהן ‘בוגד' הן היום מיינסטרים. פעם כשאמרו שתי מדינות לשני עמים מפלגת העבודה התנגדה. היום נתניהו וגנץ אומרים את זה. זו תנועה שהולכת בכיוונים הפוכים. מצד אחד המרכז הישראלי היום יותר קרוב לעמדות השמאל משהיה בעבר, כמו למשל היחס לקהילת הלהט"ב וזכויות הנשים. ומצד שני בן גביר אוכל את המפד"ל ההיסטורית ונכנס לכנסת. אבל בן גביר לא אכל מנדטים למרצ. השמאל נפגע דווקא על ידי המרכז, כי לאנשים נמאס להצביע למפלגות נישה".
על דבר אחד כולם מסכימים: חופש הפעולה של נציגי מפלגת מרצ בכנסת האחרונה נבלם בשל אילוצי ממשלת השינוי. ועדיין, גם אם הייתה מחלוקת פנימית על השותפות הזו, אומרים המייסדים שחלקם ממשיך ללוות את המפלגה מבחוץ, היא הייתה מינורית ולא פגמה בלהט העשייה. “היו לנו שלושה שרים מצוינים", מתמוגגת מאור. “ניצן הורוביץ היה שר בריאות טוב, שהשיג תוספת מיליארדים למערכת הבריאות, קידם את נושא המתמחים ותיקן עיוותים נגד הלהט"ב. תמר זנדברג קידמה את נושאי האקלים ואיכות הסביבה, מיכל רוזין פעלה לחיזוק מעמד הנשים, וגבי לסקי הביאה לתיקונים בחוק החולה הנוטה למות".
וילן: “מאחורי הקונצנזוס ‘רק לא ביבי' עמדה המטרה להציל את הדמוקרטיה מהשתלטות עוינת של אדם אחד שבגלל המשפט שלו מוכן להרוס פה הכל. למען זה מרצ הייתה צריכה לקפל את הדגלים שלה והיא עשתה את זה בעיניים פקוחות גם כשהיה ברור שנשלם על זה מחיר כבד".
חזן: “הקריסה התרחשה במשמרת שלה. היא הנהיגה את מרצ במערכת הבחירות הזאת, אבל לפחות יש לה האומץ לעמוד בפני כולם ולהודות באחריות".
וילן: “מרצ צריכה לחבור לעבודה, שתיהן באותה הבעיה. הן צריכות להגיע לקהלים חדשים, להדגיש מאוד את הממד הציוני והבלתי מתפשר לשלום, להגיע לציבור הערבי ולהבין שלא כולם בהייטק ושאנחנו מדינת רווחה. צריך לעבוד קשה ונכון ולא לשדר שאנחנו צודקים ואנחנו מביאים את האור. מרצ לא צריכה להביא את האור אלא את האנשים, ובגובה העיניים".
אורון: “יש פה הזדמנות לחבר בין שתי מפלגות שזזו לשוליים ולהפוך אותן למפלגת שמאל אחת חזקה ומגוונת. צעירים רבים מחפשים את זה".
“מרצ צריכה לשנות את המדיניות שלה", אומר רובינשטיין. “לא תמיד ישראל אשמה, הערבים מאז 48' נוקטים בקו עקשני, לוחמני ולא מתפשר. לא רק שהם לא קיבלו שום הצעה ישראלית, הם אפילו לא הגישו הצעה נגדית רצינית. אפשר להגיד את זה. צריך להגיד את זה".
כהן: “מרצ חייבת להשתקם ולהמשיך לתפקד בחברה הישראלית. כי אין תוחלת לשלום ישראלי־פלסטיני וישראלי־ערבי, ואין תוחלת לצדק חברתי גדול יותר בלי מרצ. אני חושב שיש לה תפקיד מאוד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח בישראל".
חזן: “הדבר הכי מסוכן בפוליטיקה זה להתכרבל. אני מאמינה שגם החרדים וגם הימניים וגם הערבים והפלסטינים בשטחים רוצים חיים נורמליים, אבל אחרי אוסלו והפיצול החברתי והשחיקה הדמוקרטית זרמנו עם הרוח ולא ניסינו לעשות מספיק. זה הכישלון שלנו".
התרעות פיקוד העורף