בסופו של דבר, מדובר בקציצה. עגולה, שמנמנה, טעימה – אבל עדיין קציצה. סביב נקודת המוצא הזו מנסות רשתות ההמבורגרים להפוך את הקציצה להרבה יותר מסתם קציצה - לחגיגה, לאירוע, לסיבה לצאת מהבית במיוחד, לקחת מונית ולשלם עבורה עשרות שקלים. בראש מחלקת המצטיינות נמצאת "מוזס", רשת סימפטית ואהובה, שמצליחה לשדרג את הקציצה לכדי יצירה קולינרית טעימה, משביעה וכיפית. 
 
השורש כ.י.פ חוזר על עצמו כמה פעמים לאורך הבילוי ב"מוזס": הריהוט, המוזיקה, צוות המלצרים החייכן – הכל מתנקז לכדי חוויה שבסופה מסקנה אחידה: "נחזור לכאן שוב, אה?". אפילו הילדים מקבלים כאן שירות VIP ברמת ההתייחסות וההשקעה – דפי עבודה, צ'יפס עגול עם סמיילי (צ'יפס חיוכים) ובסוף גם קעקועים ובלונים – העיקר שלא תחושו שיצאתם פראיירים על כך ששילמתם 75 שקלים על קציצה. 
 
לאחרונה השיקה הרשת שתי מנות המבורגרים חדשות, שתי מנות ראשונות ושני קינוחים. המשמעת הקולינרית שלנו לא אפשרה לנו לטעום הכל, לכן נועצנו במלצר (החייכן) בסניף רוטשילד בתל אביב, ובסוף בחרנו בהמבורגר "חובק עולם קריביאן", שמוצע במחיר גבוה יחסית (כאמור, 75 שקלים) אבל הוא טעים, מתקתק ושווה את המחיר. הקציצה, כאמור, היא אותה קציצה - עשויה בקר - אבל עליה הונחו אננס צרוב, חסה סלנובה, מיונז, בצל סגול וצ'ילי אדום, והשוס - קטשופ אננס מתקתק אך פיקנטי, ממש לא לילדים. אם כבר לחטוא פעם בחודש בהמבורגר, שזה יהיה ההמבורגר הזה. בחודש הבא נבדוק גם את "חובק עולם בנגקוק" – המבורגר עם סלט בקר תאילנדי, ביצת עין, איולי ושאטה גרוס בלחמניית בריוש (75 שקלים).
 

במנות הראשונות לא נרשמו הפתעות מרעישות: ארטישוק צלוי (עם סלסת פלפלים מעושנים, טפנד ופרמז'ן) אומנם מוצע במחיר נמוך (34 שקלים בלבד) ומוגש מוקפד, אבל לא נותר בנו איזשהו חשק להזמין אותו שוב.

גם קייל וגבינת בושה (32 שקלים) היה חביב ונעים, ואולי יכול לפנק את מי שלא רעב, אבל מנות עם קרפצ'יו סלק וגבינת עזים מזכירות לנו את 2005, פחות את הרוח השובבה והנועזת שמנשבת סביב "מוזס". על הקינוחים הפעם ויתרנו. לא כי רצינו, פשוט חיסלנו לילדים את צ'יפס החיוכים הטעים, והמכסה הבטני התמלא. הכיס, לעומת זאת, התרוקן מעבר למצופה. 
"מוזס", רוטשילד 35, תל אביב, 03-5664949

משתה גיאורגי ב"דדה". צילום: רואי פרסולמשתה גיאורגי ב"דדה". צילום: רואי פרסול




משתה גיאורגי מסורתי | רואי פרסול

גור אוגנסיאן מניף את ידו למעלה, אוחז בקרן האייל גדושת היין ומברך: "טוב שנפגשנו". בברכה הזו נפתח המשתה הגיאורגי המסורתי, ואוגנסיאן, הבעלים של רשת המסעדות הגיאורגיות "דדה", הוא הטמדה (Tamada), מוביל המשתה. הערב, בסניף בטיילת בת ים, מקיים אוגנסיאן משתה גרוזיני מסורתי לאורחים שמבינים עניין: זבולון מושיאשווילי, סמדר קילצ'ינסקי ("כולם חושבים שאני אשכנזייה, אבל אני בכלל בוכרית"), האמנית אורלי דביר ואורחים נוספים. "התרבות הגיאורגית מכילה בתוכה פולקלור היסטורי, שנע בין מחול גיאורגי, מטבח מרתק, מלבושים מסורתיים וכמובן אלכוהול", מספר הטמדה. "אם לצרפתים יש קוניאק, אז לגרוזינים יש צ'ה צ'ה - וודקה גרוזינית שעשתה עלייה לישראל ב־2008, וכבשה את בלייני ישראל".
 
היסטוריונים טוענים שהיין ראשיתו בגיאורגיה, לפני אלפי שנים. טקסים של שתיית אלכוהול נשמרים עד היום באמצעות שתייה מקרן אמיתית של אייל דמוי שופר, מעוטרת בעיטורי כסף ותכשיטים. "הסיבה ששותים בקרן אייל", מסביר אוגנסיאן, "היא כדי שלא תוכל להניח את הכוס עד שאתה מסיים את היין. כל עוד יש נוזל בקרן שלך, אתה חייב להחזיק אותה ביד – ולשתות". 
 
אין ארוחה גיאורגית ללא מבנה מסורתי של שתיית אלכוהול - יין וצ'ה צ'ה בזמן אכילת המנות. אחרי ה"לחיים" הראשון, מוזרמים לשולחן מטעמים גרוזיניים – סלט סלק מתוק ומפוצץ אגוזים, כיסוני חינקאלי נוטפי רוטב וחצ'פורי שריחו מתפשט בכל המסעדה. 
 
ב"לחיים" השני, מודה אוגנסיאן לאמו, זאת שמכינה את האוכל ואחראית על תפריטי המסעדות. מושיאשווילי מוזג לעצמו עוד יין, אבל מוותר על הצ'ה צ'ה מטעמי כשרות. גם על המאכלים הבשריים הוא נאלץ לפסוח, מפני שהוא צמחוני. המשתה נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. מושיאשווילי זורק עוד בדיחה, אוגנסיאן מברך פעם נוספת, צלצולי כוסות נושקות נשמעות שוב ושוב וצחוקים רמים גולשים אל תוך הלילה. 

"דדה", בן גוריון 61, בת ים, 077-7172553