בערב ליל הסגר זה קרה. כמו פטריות לאחר הגשם, החלו להפציע פקעות הבקבוקים - זן נדיר הידוע בפריחתו בעיקר בעתות משבר - לצד פחי הזבל, שהחלו להיות עמוסים משאריות ערב החג. בניגוד לפעם הקודמת בה אנשים הניחו שקיות מלאות בקבוקי יין בכמויות מסחריות, שמתי לב שקיימת נטייה להניח בקבוקים בודדים בפינות רחוב, כדי לאפשר למי שזקוק לפיקדון נגישות מהירה ומידית, מבלי לחטט בפחי הזבל. הפעם אנשים לא אגרו בביתם בקבוקים במהלך החג, אלא הורידו אותם אחד אחד, מפזרים אותם כמו חיילי המהפכה האחרונים ששומרים על השכונה.  כמו פיקוד העורף של היין. רובם אגב, הכילו בעברם יינות ישראלים, וזה היה משמח במיוחד.

אדום או לבן? 
פה ושם היה מונח איזה שאבלי. במורד הרחוב אפילו עמד לו בגאווה מרלו אדום, שבהק בין בקבוקי היינות הלבנים והרעננים. אפשר ללמוד הרבה על השכונה לפי היין שאנשים שותים בה. אפילו לא הייתי צריכה ממש לחפש אלא רק להסתובב ברדיוס הבניין שלי כדי להבין שאם אני פותחת דוכן יין אני עושה אחלה השלמת הכנסה.

היה היה בקבוק בודד, בקצת שכונה  (צילום: טליה לוין)היה היה בקבוק בודד, בקצת שכונה (צילום: טליה לוין)
חדשות מהצפון הישן 
אני גרה בצפון הישן של תל אביב, לצד משפחות צעירות עם ילדים קטנים ולא מעט מבוגרים. לשם שינוי, אנחנו, שתייניות המחוז הרווקות, כבר לא מרגישות לא נעים לרדת לרחוב עם כמות בקבוקי יין ואלכוהול שלא הייתה מביישת הומלס ניו יורקי ממוצע. בפעם הראשונה זו הייתה חצי נחמה, כי לא ידענו מי חוץ מאיתנו שותה כל כך הרבה. הפעם זה ברור. עם ישראל לא רק צריך פרויקטור, הוא זקוק גם לסומלייה צמוד.  

שולפים את התותחים הכבדים
הרגלי השתייה של הישראלים בתקופת הקורונה עשו טוב לתעשיית היין המקומית וגם ליבואנים שעפו על המבצעים עוד בטרם נכנס העוצר לתוקף. אחרי שבסגר הקודם כולנו שתינו עדלאידע, בעיקר רוזה, שאלתי כמה מוכרים בשכונה שסיפרו לי שאת הסגר השני אנחנו לוקחים קשה יותר ונאחזים בתותחים הכבדים: מרלו, וקברנה סוביניון, גם אם עדיין מאה מעלות בחוץ. עדיין לא נרשמה לדבריהם עלייה משמעותית בצריכה של משקאות אחרים כגון ג'ין או וויסקי. גם בסגר הראשון זה לקח קצת זמן, אבל כולם העריכו שאם נעבור את חגי תשרי ועדיין ניכנס לסתיו במצב הזה, אנשים יזדקקו לדברים חזקים יותר.
בקבוק יין בצפון הישן  (צילום: טליה לוין)בקבוק יין בצפון הישן (צילום: טליה לוין)

בריזה, תקווה וגם שרדונה
את בוקר החג ניצלתי היטב כדי למצות את מכסת הקילומטרים המותרת לי, פלוס טיול עם הכלבה חובבת פקקי השעם, פלוס פיקניק בקפסולה עם החברות. מהניסיון שלי עם משטרת ישראל, החגיגה בפארקים לא תימשך זמן רב, עוד מעט גם פיקניק לא נוכל לעשות. "תביאי יין" הן כתבו לי אחרי התמקמו באזור הסירות ליד אוסישקין, מתחת לעץ, במקום היחידי שעוד נותרה בו בריזה ותקווה בעיר הזאת. אז החלטתי לפנק אותן עם שרדונה אסנס 2018 של טפרברג, שקורר היטב והוחבא בתיק גב עם הרבה קרח.
טפרברג, אסנס, שרדונה  (צילום: אייל קרן)טפרברג, אסנס, שרדונה (צילום: אייל קרן)

תמיד אופטימית
יש משהו מעודן ומתקתק ביין הזה על אף שהוא יבש למהדרין. הוא מיתן את תחושת החמיצות האופיינית לבקרים של חג, והגיע יופי לבטן וגם לראש כחצי שעה אחרי הקפה של הבוקר, לצד במבה שהוברחה גם היא בתיק. אני לא יודעת מה יהיו ההגבלות בשבוע הבא, אבל כך או כך הצטיידתי במלאי משקאות מעניין , בעיקר דברים חדשים שעוד לא הייתה לי הזדמנות לטעום. מבטיחה להיות פה, לעדכן ולנסות לרומם את רוחכם עם אדי כוהל, עם משקאות חדשים שיעיפו לנו את הראש ובעיקר עם אופטימיות.