התיקו 2-2 של נבחרת הנוער שלנו במסגרת אליפות אירופה מול נבחרת סרביה היה הוכחה נוספת שהכדורגל שלנו מתחיל לצאת מהקיבעון ומהבינוניות שאפיינו אותו לאורך שנים. בניגוד לקיטורים ולפסימיות שמלווים את נבחרות הכדורגל שלנו, מסתבר שיש על מי ועל מה לסמוך ויש למה לצפות.
תחת שרביטו של המאמן אופיר חיים, ראינו השבוע נבחרת עם ביטחון רב, שאינה מחשבנת ולא מתחשבת בנבחרות ושמות של כוכבים. נבחרת עם אינטליגנציית משחק ברמה גבוהה, שיש בה כישרונות מבטיחים שעוד ידובר בהם, כמו אוסקר גלוך, אריאל לוגסי, נהוראי יפרח, אחמד סלמן, עידן טוקלומטי ודוד תורג'מן, אשר יחד מהווים תלכיד חוצפני-חיובי, שמאפשר להם להתייצב מול כל נבחרת ללא מורא, וכאמור עם ביטחון רב. עובדה זו הביאה את הנבחרת למעמד הרם הזה של התמודדות עם הטובות שבנבחרות אירופה על כרטיס העלייה למונדיאל הנוער.
שורות אלה נכתבות אחרי התיקו האכזרי מול הסרבים, שהשוו בשלוש הדקות של זמן הפציעות וגזלו מהנבחרת ניצחון קריטי, ולפני המשחק החשוב ביותר בטורניר מול נבחרת אוסטריה, שנערך ביום רביעי. הן נכתבו באופטימיות רבה, בתחושה ובתקווה שהנבחרת המבטיחה הזו לא תאכזב - ותנצח את האוסטרים. אני מקווה שאני לא יוצא פה ליצן, אבל אני מאמין בזה. באמונה שלמה.
יצא לי לראות את האוסטרים נגד הנבחרת האנגלית ביום ראשון - משחק שבו האוסטרים הפסידו 2-0, ועל פניו אני יכול לומר שהנבחרת שלנו טובה יותר מהנבחרת האוסטרית כמעט בכל פרמטר, פרט ליכולת הפיזית. המשחק של האוסטרים מבוסס על נוקשות, ובמעקב אחר שאר היריבות של הנבחרת שלנו אפשר לומר בביטחון רב שנבחרת הנוער של ישראל שווה היום ברמתה לטובות שבנבחרות הנוער של אירופה שמשחקים בהן כוכבי-על למרות גילם הצעיר, כמו הסרבי מרקו לאזטיץ' שמככב במילאן האיטלקית.
עיקר היכולת של הנבחרת שלנו בא לביטוי במרכז השדה והחוד, כשהחלק ההגנתי שלנו נדרש לשיפור כדי להשלים נבחרת שיש לה את כל מה שנדרש על מנת לייצג את הכדורגל הישראלי בגאווה גדולה במונדיאל הנוער הבא.                                                     
ראוי לציין כאן שחלק ניכר משחקני נבחרת הנוער הזו מצויים זה זמן תחת מעקב של סקאוטים שמייצגים את הגדולים שבמועדוני הכדורגל האירופי, וסביר מאוד להניח שרובם לא ישחקו בליגה שלנו אלא יצטרפו למועדונים בליגות אירופה. אחד כזה שכבר נמצא שם עם רגל אחת הוא כוכבה של מכבי ת”א אוסקר גלוך, שמופיע ברשימת הרכש של מספר מועדונים באירופה. אז מי אמר שאין תקווה.