אדל בת ה-17 לומדת בתיכון שמעודד מצוינות, ולכן בחרה לקחת על עצמה יותר ולהרחיב מספר מקצועות לקראת בחינות הבגרות. כילדה פרפקציוניסטית היא הלכה על מקצועות קשים, כמו ערבית, כימיה, מתמטיקה, אנגלית ופיזיקה. למרות הרצון הטוב, העומס החל להצטבר והיא מתקשה לשחרר ולוותר על אחד מהם. הוריה מכנים אותה פרפקציוניסטית, ואינם יודעים האם לתמוך או לשכנע אותה לוותר על חלק מהעומס.
פרפקציוניזם מסמל בספרות את הצורך לשלמות, תוך השקעת אנרגיה בלתי נדלית בנושא אחד או רבים. אפשר לדבר על הפן החיובי של הפרפקציוניזם, כי הוא יכול לדרבן אותנו להצליח ולהגביר מוטיבציה. הפן הפחות חיובי מדבר על תסכול וחרדה כאשר לא מגיעים ליעדים ועל הסתכלות דיכוטומית של ניצחון או הפסד, ביקורת עצמית, חרדה והסתכלות פסימית על המציאות.
בעוד הפרפקציוניסט יכול לחשוב שאם משהו לא מושלם אז הוא לא שווה כלום, כדאי שנאמץ לנו ולילדינו שיח המשתמש במשפטים מכילים כדוגמת: "אין דבר כזה מושלם", "אני נהנה מהדרך ולא רק מהמטרה", "עשיתי הכי טוב שאני יכול".
הצלחות מול כישלונות
בואו נדבר רגע על ההתייחסות שלנו להצלחות וכישלונות. כולנו חווים כישלונות במהלך חיינו, אך האם בעקבותיהם אנחנו מתפרקים או ממשיכים הלאה?
כישלון, או חוסר הצלחה כמצופה, הוא מצב שבו לא מומשה מטרה מסוימת, בניגוד להצלחה. כאשר אנו מדברים על כישלון, ניתן להתייחס אליו בכמה היבטים: כישלון פנימי - ביני לבין עצמי. לדוגמה: “אני רוצה לקום כל בוקר בחמש כדי לעשות ספורט”, “אני מתחייבת לא לצעוק על הילדה שלי”. אלו חוזים והבטחות שאנו מקיימים עם עצמנו. כישלון חיצוני - כאשר אני לא מצליח לנצח במטרה חיצונית, למשל לנצח בתחרות קפיצה לגובה, לקבל ציון הכי גבוה בעבודת כיתה או לזכות במכרז כלשהו.
כאשר אנו חווים כישלון, אנחנו עלולים להרגיש תחושות קשות של אשמה, בושה וירידת ערך עצמי. כל זה עלול לדרדר את המוטיבציה להתקדם ולנסות שוב, או אפילו את היכולת לשבת ולנתח את סיבת הכישלון. כאשר אנחנו מצליחים, יש לנו דלק להמשיך.
הפרשנות וההתייחסות שלנו אל הכישלון הן שישפיעו על הרגש שלנו ועל התגובה. אם נתייחס לכישלון כאל ניסיון, כאל עוד אבן על השביל שבו אנו מתקדמים, ייתכן שנגיב אחרת ונצליח לפתח אסטרטגיה שונה. היכולת להכיל הפסד, לקום על הרגליים ולהמשיך - מאפיינת מצליחנים.
בואו נבין רגע מה קורה לילד כאשר הוא מפסיד. כשילד מפסיד, הוא נפגש עם מגוון רחב של רגשות: בלבול, החמצה, רגש נחיתות, כעס, עצב ועוד. כאשר ילדים חווים חוויות רגשיות של קושי, אתגר והפסד, זה מחסן אותם רגשית. הקושי שלנו ההורים, או של הדמויות המחנכות, הוא לשאת את התסכול הטבעי שמביע הילד. כאשר אנו לא מאפשרים לילד להפסיד, אנו מקשים עליו, כי בעתיד יתקשה לחוות מצבים של היעדר הצלחה. השאיפה שלנו היא לפתח אצל הילדים תפיסה שאומרת שגם אם לא הצלחנו במבחן או הפסדנו במשחק, זה לא סוף העולם. זה מאכזב וקשה, אבל אפשר להמשיך הלאה.
יש גם מי שמרחיק מעצמו את הכישלון - זה לא קשור אליו, או שמתנתק ומרגיש אדיש מולו. יש את זה שמגיב בזעם וכעס, זורק חפצים לרצפה, מקלל. יש את זה שלוקח את הכישלון למקום של הימנעות - אם ככה, לא אעשה זאת שוב, אני גרוע בזה.
שימו לב למודלינג שאתם נותנים כהורים, בני אדם לומדים תוך כדי חיקוי. מהם הערכים שאני מעביר בבית לילדיי בנושא הצלחה וכישלון. כשהילד משחק בצורה הוגנת ורגועה - לשבח אותו, אם ניצח - לפרגן לו, ולחשוף אותו בהדרגתיות להפסדים במשחק. אם הפסיד - לשבח אותו על מהלך המשחק. אם אתם הפסדתם, בטאו את האכזבה במשפט כמו ”אני לא אוהב להפסיד, אבל אולי במשחק הבא אנצח”. ככה תספקו מודלינג רצוי לתגובה.
המסר הוא על דינמיות ולא על סופיות. במקום חשיבה דיכוטומית (שחור או לבן), ננסה לצבוע את החוויה בעוד גוונים עם משפטים כמו "איזה כיף שניצחת, מקווה שגם אני אנצח בהמשך", או "אני אוהב לנצח, אבל שמח שגם החברים מצליחים". כדאי להכניס שפה שמרחיבה את היכולת להכיל את החוויה. עלינו לעזור לילד להבין שהפסד או כישלון הוא מצב זמני, שלא מעיד עליו. אפשרו אוורור של הרגשות, אך מותר ורצוי שנגיב בצורה רגשית - זה אכן מאוד מאכזב.
ומהו השלב הבא? לאחר שאווררנו רגשות, אנחנו בוחנים את ההפסד - לוקחים אחריות על מה שלנו ומה לא, חושבים מה ניתן לעשות אחרת ומנסים שוב. כשנופלים מהאופניים, עולים מהר שוב - כי אם לא נתאמן, לא נצליח ללמוד.
