שובל קמחי, צעירה מקומית כבת 25, בוגרת תיכון אחד העם וסטודנטית שנה שלישית למשפטים בקריה האקדמית אונו, החליטה שלא לשבת בחיבוק ידיים מול תופעת החרמות בקרב ילדים ובני נוער בבתי ספר. בשבוע שעבר היא פרסמה פוסט בפייסבוק, שבו יצאה בקריאה לאותם ילדים הסובלים מחרם - להצטרף אליה בשעות אחר הצהריים למפגש חברתי, באמצעותו תוכל להעצים אותם, להעניק להם את הכלים להתמודד עם החרם והמחרימים, ובעיקר להשרות בהם תחושת ביטחון שהם שווים יותר.

קמחי קיבלה את ההחלטה בעקבות דברים שחשפה נערה בת 14 לאחרונה, על החרם שהיא חווה. את קמחי זה החזיר לחרם שחוותה בנעוריה, החל מבית הספר היסודי ועד שירותה הצבאי, עד שעיצבה את דמותה כצעירה שלא מוכנה יותר לאפשר לאחרים להפוך אותה לשק החבטות שלהם. "אני לא מאשימה בשום אופן את קורבנות החרם, אבל אני בהחלט חושבת שלילד המוחרם יש בהפנמה ובהדחקה של החרם סוג של אחריות תורמת. אני אומרת את הדברים כמי שבעצמה הייתה קורבן לחרם במשך שנים", היא אומרת.

"למען האמת, אני לא יודעת מה הסיבה שבגינה הפכתי לקורבן. לא יודעת למה דחו אותי, השפילו אותי בכל הזדמנות, הפכו אותי לקוריוז, לא הזמינו אותי למפגשים חברתיים ולמסיבות ימי הולדת. חשתי את הניכור, אבל לא ידעתי להסביר את הדברים. שיתפתי את הוריי והם הצטרפו לבכי שלי, כי היו חסרי אונים. היום אני מבינה שזו טעות. אני חושבת שהילדים בכיתה, בבית הספר ובסביבה שלי החרימו אותי, בגלל שאפשרתי להם לעשות את זה. לא הייתי בטוחה בעצמי, אולי לא אהבתי את עצמי מספיק, לא הערכתי את עצמי, והם ניצלו את החולשות שלי כדי לגרום לי ניכור סביבתי. הם השפילו אותי ופגעו בי, עד שלא רציתי לצאת מהבית. היום זה לא יכול לקרות". 

מה השתנה?

"ברגע שהחלטתי לאהוב את עצמי, פשוטו כמשמעו, להכיר ביכולות שלי, להיות בטוחה במי שאני ובמה שאני - אף אחד כבר לא יכול עליי יותר. ניפצתי את תקרת הזכוכית של חוסר הביטחון, ואני מרגישה נפלא. אף פעם לא חיפשתי מיליון חברים. אני מאמינה בחבר או שניים. חברים נאמנים,  כאלה שאני יכולה להיחשף בפניהם באופן מוחלט, שיצעדו איתי יחד יד ביד. ככל שהזמן חלף, הביטחון התעצם, הערך העצמי שלי התחזק ואיתו היחס של החברה כלפיי ואליי".

איך מחזקים אצל ילד שחווה חרם את תחושת הביטחון העצמי? 

"בעיקר באמצעות תשומת לב, באמצעות משחק ושיח. אני רוצה שהם יכירו את עצמם וישתפו בהרגשות שלהם. אני בטוחה שבשעות שאחרי הלימודים, המפגש הזה יחבר אותם, יחזיר להם את החיוך, החדווה ובעיקר יגרום להם להרגיש בטוחים יותר בעצמם, במי שהם, ילמדו לאהוב את עצמם ולהוביל את השינוי בחייהם. זה סוג של תקווה. מי שמצליח לנצל את החרם ואת המשקעים לכיוונים חיוביים, בהחלט יכול וראוי שיצליח, כל אחד בתחומו ועל פי כישוריו".

תצליחי להרים את הפרויקט הזה לבד?

"החלטתי לעשות מעשה בלי לעשות חשבון לסיכונים. אני מקווה שיהיו כאלה שיירתמו לסייע לי, אני גם מקבלת שיחות טלפון מכאלה שמעוניינים להירתם למיזם. לבד לא אצליח להרים את הפרויקט הזה, וברור שסיוע מצד אנשים, כל אחד בתחומו, יש בו כדי להוביל להצלחת המיזם".

איפה את מקיימת את המפגשים עם התלמידים?

"כרגע המפגשים יהיו בגינה באם המושבות, וככל שיידרש, אני מאמינה שנוכל לקבל מבנה או מקום לשהות בו לטובת שעות הפעילות שלנו בנושא שהוא כל כך חשוב ואקוטי. ראש העירייה רמי גרינברג שנחשף לפוסט, הציע עזרה וזה ריגש אותי. אני לא רגילה לחשיפה, ואני רוצה לקוות שזה יצליח. אני מאמינה שכל אחד יכול לתרום את חלקו לטובת החברה, כדי שתהיה ראויה וטובה יותר".