כי האדם עץ השדה. חג שמח וברכות לראש השנה. לא, זו לא טעות. במסורת ישראל - ודומה שתופעה יחידה היא בעולם - נקבע יום ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן". יום מועד, שנוהגים בו מקצת מנהגי יום טוב, והיה למועד חשוב בלוח השנה היהודי והישראלי כאחד. ביום מיוחד זה, המוקד אינו האדם, אלא האדמה. האדמה והאילנות הגדלים עליה ומהנים אותנו מפירותיהם.

בקביעת מועד זה בלוח השנה היהודי-ישראלי, יש כדי ללמדנו פרק מאלף בחובתו של האדם, כל אדם, לשים לב לא רק להגנה על זכויות האדם אלא גם לחובתו לשמור על הטבע, על האילנות והפרחים. כמאמר חכמים הראשונים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים הן! תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי! שאם קלקלת - אין מי שיתקן אחריך".

לבד מיופיים והנאתם, יש בעצים כדי לבטא משהו מן המייחד והמאחד. ואם תרצו, ענפי העץ עשויים לשמש סמל לחברה הישראלית. מרובים הם, וכל אחד מהם פונה לכיוון אחר. יש ענפים הנוטים לצד ימין, ויש הפונים לשמאל. יש מהם עשירים בפירות ויש עניים ביבול. חלקם קרובים זה לזה, וחלקם רחוקים זה מזה. ויש שענף אחד מנסה לטפס על חברו, או מונע את גידולו של האחר. הצד השווה שבהם - שבסיסם משותף, וכולם באים ממקור אחד ושואפים לגדול ולצמוח מעלה מעלה.

החברה הישראלית מורכבת מהרבה גוונים. עולים חדשים וותיקים; יהודים וערבים; נוצרים ומוסלמים; חילוניים דתיים וחרדיים; בעלי דעות ימניות ושמאליות; אשכנזים ומזרחים; צעירים ומבוגרים; נשים וגברים; עולי אתיופיה ועולי מדינות חבר העמים.

לעתים נדמה שהשסעים גדלים ומתרחבים, עד כדי איום על החברה כולה. ועם זאת, הקרקע המאחדת, הבסיס ומקורות המים משותפים הם: המורשת, היעד והייעוד המשותפים - כינונה של מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים - הם הערובה להשתרשותנו בארץ ציון וירושלים, להמשך צמיחה וגדילה. אחת המצוות הראשונות שנצטוו ישראל בכניסה לארץ היא מצוות הנטיעה: "וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל". (ויקרא יט, כג). מדוע כה חשוב לטעת עץ מיד בכניסה לארץ? העץ מסמל את השתרשות העם בארצו. את החיבור שבין אדם לאדמה. בין אדם לטבע.

לא רק ישראל נצטוו לעשות כן מיד בכניסתם. גם הקב"ה מופיע כגנן צמרת: "בתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה". הנטיעה משקפת את החיבור לשורשים. את ההתחברות לטבע ולטבעי. את הסרת המחיצות המזויפות והחזרה לשורשים. שורשים עמוקים בקרקע, ערובה הם לצמיחת גם ענפים מפוארים ופירות מתוקים.

בתנ"ך נמשל האדם לעץ השדה. המשורר נתן זך, פיתח רעיון זה כשכתב "כי האדם עץ השדה; כמו העץ הוא שואף למעלה. כמו האדם הוא נשרף באש, ואני לא יודע; איפה הייתי ואיפה אהיה, כמו עץ השדה". הלחנת השיר, ושירתו של שלום חנוך, הפכו את הפסוק המקראי לנחלת הכל. כמו העץ שצומח מן האדמה, גם האדם צומח מן הקרקע. יש לו שורשים. אדם שאינו שייך לחברה הוא אדם בודד. רק אדם שיש לו יחס לסביבה ומחויבות לבית גידולו, יש לו סיכוי לצמוח.

בהקשר זה, הפנה הרב עדין שטינזלץ (אבן ישראל) את שימת הלב לדברי הנביא ישעיהו (סה, כב): "כימי העץ - ימי עמי". עץ טוב עשוי לחיות אלפיים שנה ולהצמיח פירות טובים גם בזקנתו. לא כן האדם. פוריותו מוגבלת, אך הוא עשוי וחייב להמשיך את צמיחתו הרוחנית. כמו העץ, גם האדם לא חי רק משורשיו, אלא גם מהאוויר והחמצן שהוא נושם. האדם צומח לא רק משורשיו אלא גם מלמעלה, בזכות השמיים. מהרוחניות שניטעה בו. וכמו העץ, נדמה לעתים האדם כמי שמצוי הוא בתקופה של שלכת. הוא נראה מותש, עייף, חולה. מוצג ככלי ריק, שהכל נושר הימנו.

אך גם כאן, כמו העץ. אם יעשה מאמץ, אם יתנער ויאזור כוח, יוכל לצמוח מחדש, ואת מקום ה'שלכת' יתפסו הלבלוב והצמיחה מחדש, הפרחים היפים והפירות המתוקים.

הכותב הוא נשיא המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט"