הדיון על הלגליזציה תפס אותי קצת לא מוכן. ההיכרות שלי עם "קטורת הסמים" מסתכמת בזו שהייתה מוקטרת בבית המקדש. מעולם לא עישנתי, וכנראה שלעולם גם לא אעשן. בינינו, אני גם לא צריך את זה. אני "היי בנטורל", הרי אפילו לשתות אני לא שותה.
חוץ מגביע הקידוש בליל שבת כמובן' וכוס ההבדלה במוצאי שבת, ועוד כוס אחת של ברכה בברכת המזון, וקצת "לחיים" בין הדגים לבשר בסעודות השבת, וכוסית או שניים של וויסקי בקידוש בבית הכנסת אחרי התפילה, ומדי פעם איזו כוסית עראק באזכרה. וכמובן "יין ישמח לבב אנוש" בחתונות ובשמחות, ובחגים ושאר ימים טובים.
אני קצת שותה. איך אמרו חז"ל - "גדולה לגימה שמקרבת". אז לוגמים קצת, טיפ טיפה, רק כדי להגיד לחיים, לא כדי להשתכר או משהו חלילה/ מה ליהודי ולשכרות? התורה כבר הזהירה "יין ושיכר אל תשת בבואך אל הקודש", השכרות היא מחוץ לתחום, תמיד, לגמרי. חוץ מפורים.
הסיבה הרשמית לכך היא שכל סיפור הנס של פורים נסוב סביב משתה היין. אם זה המשתה שערך אחשוורוש, ושהוביל להדחתה של ושתי ולהכתרתה של אסתר, ואם זה משתה היין של אסתר, שאליו הזמינה את אחשוורוש והמן, ובו הצליחה לבצע את המהפך הגדול "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם". כך שכזכר לנסים שאירעו במשתה היין, בימים ההם, גם אנו עורכים את המשתה היין שלנו, בתקווה שגם לנו יתרחשו ניסים שכאלו, בזמן הזה. מעבר לכך, השתייה בפורים היא חלק בלתי נפרד ממהותו הפנימית של החג:
שהרי מהו כוחו של היין? "נכנס יין יצא סוד". אין כמו כוסית "לחיים" כדי לעזור לאדם להשתחרר מהמסכות והתחפושות המלאכותיות שהוא עוטה על עצמו, ולחשוף ולהיחשף לסוד שבו, למהותו האמתית הנסתרת, לרובד ה"עד דלא ידע" שבנפשו פנימה.זו הרי מהותו של חג הפורים, בו אנו קוראים את מגילת אסתר, שמגלה את ההסתר, וחושפת את העובדה שהמציאות היא תחפושת בלבד, ומאחוריה מסתתרת יד ההשגחה העליונה.
ואת העובדה שגם בעיצומו של "הלילה ההוא", בגלות החשוכה, עדיין "נדדה שנת המלך", והקב"ה לא נטש את עמו. ובעיקר את העובדה שלא משנה איזו מסכה כל אחד עוטה על עצמו, מתחתיה מסתתר תמיד ניצוץ הזהות היהודי ש"לא יכרע ולא ישתחווה", הניצוץ שבזכותו גם כשאנו במצב "מפוזר ומפורד" אנחנו עדיין "עם אחד". כך שאף שאם שותים לא נוהגים, בפורים, אם שותים, קצת, מגלים את הפנימיות ומתחברים - לחיים!
התרעות פיקוד העורף