היום, בעיצומו של ט' באב, שאנו מבכים את תוצאותיה של שנאת החינם בהיסטוריה של עמנו, יש לשים זרקור על חורבן אחר ושנאת החינם שליוותה אותו - תקופת השואה. כן, גם בתקופת השואה, בשיא התופת, הייתה שנאת חינם. 

השנאה נכחה בקרב ארגונים פוליטיים. גופי שלטון יהודי ובגופים ממסדיים תוך יהודיים. בתקופת המרד ההרואי של גטו ורשה שררה שנאה בין המחתרות הלוחמות, עד כדי מציאות שלבסוף שתי הקבוצות המרכזיות, הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) והארגון צבאי יהודי (אצ"י) לא צלחו את האיחוד ביניהן. ונלחמו שלא מתוך מאמץ מרכזי אחד ולעתים נבעו מכך תקלות והפסד של ממש. אך קבוצות אלו, הקרינו ניתוק ותיעוב כלפי כל קבוצה אחרת של התארגנות למרד אקטיבי שעלתה בגטו מחוגים לא מזוהים, הללו כונו בשמות גנאי כמו "הפראיים", "החוליגנים" ועוד, מבלי יכולת לראות בהם שותפים למשימה.
 

התנהלות דומה הייתה מנת חלקה של הקבוצה המרכזית של הלוחמים הפרטיזנים בראשות אבא קובנר שיצאה מגטו וילנה, תוך התנכרות והתעלמות עד כדי פעולות לעומתיות כלפי יושבי הגטו. אלו שבכל זאת הצליחו להימלט אל היערות, וכל חטאם היה שלא היו מאותה קבוצה חלוצית של פרטיזנים יהודיים, זכו להתנכרות עד כדי תיעוב. 
 
ניתן לצערנו למצוא שנאת חינם גם בקרב גופי שלטון יהודיים, בעיקר המשטרה היהודית בגטאות, אך גם היודנראט ובקרב בעלי תפקידים שונים במחנות. אולם לצד אלו, בקרב הציבור הרחב, על אף המלחמה היומיומית להישרדות, מוצאים אנו אהבה והקרבה בלתי נתפסים.

זוכר אני את אותה העדות ששמעתי ממר' יהודה וידבסקי על יהודי בשם ברוך פרשקר שעל אף היותו פקיד בכיר ביודנרט של גטו לודז' הקריב וסיכן עצמו רבות כדי לתמוך ולסייע באחרים, כאשר הרעב והמוות שולטים בגטו בשנת 1942. באחד הימים יזם פרשקר ו"ארגן" 2 ככרות לחם לשבת,  איתם צעד לביתו של יהודי בשם הרב גולדברג שהיה מהרבנים בגטו שלא היו חלק מהמסד הרבני שפעל לכאורה מטעם היודנראט ולעיתים נאלץ "להתכופף" לפני היו"ר חיים רומקובסקי.
 
אלו שכדוגמת הרב גולדברג פעלו ללא לאות לחיזוק רוחני וחומרי לסובבים, היו אלו שלעצמם לא דאגו. הרב שהתגורר בדירת מרתף טחוב וחשוך זכה לביקורו של פרשקר בערב שבת תוך שהוא מצא אותו ואת ילדיו שוכבים במיטות מתחת לשמיכות במרתף הקפוא והטחוב כאשר הם כבר חלושים ו"שחורים" מתנאי הרעב והכפור המקרבים את קיצם. פרשקר נתן לרב את 2 כיכרות הלחם, "לחם משנה", וביקש שיקדש עליהם את השבת ויאכיל את משפחתו. הרב סירב ואמר :"זאת מוכן אני - אך בתנאי אחד, במרתף הבניין הסמוך שוכבת משפחה שלימה הגוססת ברעב ומצבה גרוע אף משלנו. אבקשך לקחת כיכר אחת מהלחמים ולרדת למרתף ההוא ולמסור זאת למשפחה השוכנת בו".
 
סיפור זה שכולו אהבת חינם הן של פרשקר, אך במידה יתרה של הרב גולדברג שראה מול עיניו את מי שלדעתו רעבים היו יותר ממנו וממשפחתו. סיפור זה ודומיו משקפים היו דרכם והתנהלותם של רבים מהיהודים, אולם לדאבוננו אלו לא תועדו באותה העת , ולאחר השואה לא נותר מי שיספר ויעיד עליהם. ואפילו אם נותרו עדים - לא ראו בעובדות אלו גבורה אלא דברים טבעיים שאין אף סיבה לספרם לדורות הבאים.
 
אנו נתונים בתקופה הרחוקה שנות אור מתקופת השואה וגם בה לצערנו בעיקר מחוגים פוליטיים וממסדיים יוצאת לעתים שנאת חינם עצומה, ומצד שני אהבת חינם עצומה של יחידים וארגוני חסד לחולים, לתרומות מח עצם, דם ואיברים, ועד לעזרה לבני אנוש בעולם לאחר אסון או החיים במקומות מוכי גורל. 
דווקא היום - עלינו להציב עבור עצמנו את שארע באותם ימי אפלה כתמרור הכוונה ואפשרות אמתית לבחור בין אפיק השנאה שהביא לחורבן בית המקדש -  לבין אפיק האהבה שיביא לבנייתו.  
 
יו"ר המרכז הבינלאומי שם עולם