שתי הפרשות תזריע ומצורע, בפניהן אנו ניצבים, הינן מהקשות והחמורות המלמדות את האדם דרכי התנהגות ותגובת ההשגחה העליונה באם נפר את אותו קוד הנהגה שצווינו לשמור עליו, הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות בין אדם לחברו.

בימי קדם כשהמדרג הרוחני של העם היה גבוה, כל סטייה מההנהגה הייתה נתקלת מיידית בעונש, בנגע. שלושה מיני נגעים קובעת התורה. נגעי בתים בהם היו קירות הבית של החוטא ממש נפגעים כמו מחלות אנושיות. כמו כן, היו נגעים הבאים על הבגדים, וכל אלו לא באו אלא כדי להזהיר את האדם שישוב מדרכו הנלוזה. ואם אלו לא הועילו אזי הגיעו החמורות שבנגעים - נגעי האדם בהן לקה גופו של אדם. קשים היו ייסורי האדם לא רק במובן הגשמי אלא בעיקר במובן החברתי ונגזר עליו לשבת מחוץ למחנה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו".

מסבירים המפרשים כי החטא העיקרי בגינו לוקה אדם בצרעת הינו חטא לשון הרע. כשבעל הנגעים ניצל את רגעי שיחתו עם חבריו להוסיף חטא על פשע ולהוסיף עוד ועוד לשון הרע ורכילות, אז כשלקה בצרעת מבודדים אותו מהחברה כדי שלא יוכל כלל לשוחח עם איש בעולם וממילא לא ישמיע את דברי דיבתו באוזני אדם.

בימינו, בהתאם למדרגתנו השפלה, אין אנו נענשים בנגעים כבימי קדם, אך במקומם נענשים אנו במלחמות המכלות נער וזקן, המייצרות שכול ויתמות, אך לנו נדמה שהסיבות הן טכניות. המודיעין כשל. הקצונה הבכירה שהתה באותה שבת בחופשה וכו', אך אנו עם המאמין כי אין דבר המתרחש כאן למטה ללא גזירת הבורא ית'.

חובתנו ללמוד מההיסטוריה של של עמנו ולשאול למה הקב"ה זעם עלינו ביום חרון אפו? שמא זו שנאת החינם בינינו שהגיעה בטרם המלחמה לממדים מפלצתיים, ומי שרצה ללמוד באופן מוחשי את דברי חז"ל שבית המקדש חרב בגלל שנאת חינם מספיק היה לו לצאת לרחובה של עיר ולחזות בהפגנות (ולא משנה מאיזה כיוון) או אף להסתפק בעלעול קל במודעות השונות שהתפרסמו בעיתונות זה כנגד זה, והיה חש שמאומה לא למדנו במשך למעלה מאלפיים שנות גלות. ביטויי השנאה והתיעוב שנשמעו מעל כל בימה ומסביב לכל עץ רענן פילחו את הלב.

המדרש אומר שהקב"ה כביכול אומר "הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו". כלומר, שהקב"ה כביכול היה סולח לנו על שמרדנו במצוות שאנו חייבים כלפיו, אבל לו לפחות שמרנו על ציווי התורה המצווה עלינו "לא תשנא את אחיך בלבבך" אולי היה מכפר על עוונותינו. הנה פרצה המלחמה ונדמה היה שלפחות במובן זה חזרנו בתשובה. העם התאחד. אנשי  יהודה ושומרון מכאן ואנשי המחאה משם שעטו יחדיו אל עבר יישובי העוטף בעצם יום השבת להילחם ולהציל את אחיהם בקיבוצים ויישובי הדרום. בלי צו מילואים ובלי הסעות מאורגנות. ביחידות השונות לחמו יחדיו כל מגזרי החברה. אך אבוי לנו. כעבור חצי שנה של מלחמה קשה שוב השתלטו הקיצוניים על השיח הציבורי והקימו לתחייה את עדת שונאי החינם. לו יכולנו לבודדם ולשלוח אותם שישבו בדד מחוץ למחנה, אולי הזכות של שתיקתם הייתה מועילה לשמירה על חיילינו.

פרשת הנגעים אינה שריד למנהגי עבר בלבד אלא תזכורת כואבת לנגעי עמינו כאן ועכשיו, וחובת כל אחד להפיק את הלקח מאסונות העבר שפקדו את עמנו בשל שנאת החינם.