בפרשתנו מתואר המאורע הנורא שאירע לעמנו 40 יום אחרי קבלת התורה – חטא העגל. במסכת מגילה (כ"ה, ע"ב) התלבטו חז"ל האם כדאי לתרגם את פרשת העגל, שכן יש בזה משום ביזיון לעם ישראל. בסופו של דבר החליטו שאדרבא, כדאי לתרגם ולהסביר לציבור את הכישלון, כדי להפיק ממנו לקח לעתיד.

בספרו על פרשיות השבוע מסכם הרב אברהם אורנשטיין זצ"ל את התייחסות המפרשים לשאלה הקשה כיצד אירע שעם ישראל חווה בזמן כה קצר נפילה מוסרית כה תלולה, ממעמד קבלת התורה אל תחתיות שאול.

עיקר הקושי הוא הבנת התופעה של "סרו מהר מן הדרך" (כפי שאמר הקב"ה למשה על בני ישראל). אצל כל אדם, ובוודאי אומה, ישנם תהליכים המובילים לבניית חברה בריאה, או חלילה להיפך. פעולות נפשיות לחיוב או לשלילה זקוקות לתהליך הדרגתי. אך כאן, במעשה העגל, "סרו מהר". רק לפני ארבעים יום הכריזו "נעשה ונשמע" וקיבלו בהתלהבות את התורה, והנה במהרה סרו מן הקצה אל הקצה.

המלבי"ם (רבי מאיר בן יחיאל מיכל וייזר, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים במזרח אירופה, 1879-1809) מוסיף: "סרו מהר, אם היו עומדים בצדקתם ימים מספר ונכשלו, אחרי זה היה מועיל להם הזכות הקודמת, והיה לימוד זכות עליהם שברבות הימים שכחו אל מושיעם. אבל הם סרו מהר כמו שנאמר "מהרו שכחו מעשיו לא חכו לעצתו" (תהילים ק"ו-י"ג). הכיצד?

יש התולים את קולר הכישלון דווקא בחלק של בני ישראל שכן היו שומרי מצוות ה', ואשמתם הייתה שהם התבדלו בדל"ת אמותיהם והותירו את הציבור הכללי לנפשו ללא הדרכה חינוכית צמודה.

אותו ערב-רב שיצא ממצרים ומנהגי מצרים טבועים בחותמם מאות שנים, היו צריכים לעבור את כור ההיתוך אצל אותו ציבור שהיה נאמן לה' ותורתו, וציבור זה היה אמור לחנך אותו לדקדוקי מצוות וכן לנהל את ענייני האומה עד שיחדירו את כל ענייני תורה ומצוות לחוגי הערב-רב ולציבור הרחב. בני ישראל השלמים לא עשו זאת, אולי מתוך ענווה ואולי מתוך ששקועים היו בעצמם.

לא כן הערב-רב. הוא, על כל הוגיו ומובילי דעת הקהל שלו, לא שקט על שמריו, אלא התסיס את הציבור לצידו ועל ידי כך השתלט על הנהגת העם, והעם התדרדר תהומה. אותה התלהבות שהייתה צריכה להיות מנת חלקם של שומרי התורה כדי לקדש שם שמיים ברבים ולכוון את דרכי האומה לאפיקים נכונים, עברה לידי הערב־רב, והם השתמשו בה לקידום מעשים שהמיטו קלון על העם.

במדרש (שמות רבה מ"ב, י') ישנה דעה קיצונית יותר – שגם בשיא ההתלהבות, עת קיבלו את התורה, לא היו שלמים אלא היו עומדים בסיני ואמרו "נעשה ונשמע", אך טרם נעקרה מליבם הנטייה לעבודה זרה שנאמר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עמו" (תהילים ע"ח, ל"ז).

ישנם עשרות הסברים נוספו להבנת הדברים הקשים, אך אין כאן המקום לאריכות.