ויגש - שלומית אברמסון / סופרת
בעת כתיבת ספרי הראשון “מעשה תמר" התעמקתי לא מעט בפרשת יוסף ואחיו. בכל פעם שהגעתי לשורות המתארות אותו יוצא מהחדר לשטוף את פניו בטרם ישוב אל אחיו הבאים לחלות את פניו במצרים, מצאתי את עצמי מתרגשת עד דמעות. הסופר המקראי, הידוע ביכולתו לזקק ולדייק את הטקסטים שלו במידה שאין שנייה לה, מעלה על הבמה עלילה מרובת גיבורים ועלילות משנה, מטלטל את בני משפחת יעקב מעלה ומטה על גבי הקרוסלה הגדולה של החיים, מצייר אותם כאנשים קשים ואלימים, ובה בעת חלשים, פחדנים וקנאים.
מעמדם מתערער ומשתנה לעינינו בלי הרף בסימטריה גורלית. כמו בכל המשפחות הטובות - ובכל הסיפורים הטובים - הוא מספר לנו סיפור העשוי מאהבה ושכול, קנאה ושנאה, התכסות וגילוי, קלקול ותיקון; חומרים שאין טובים מהם למעשה הכתיבה. ובכל עת שהוא נדרש לקדם את העלילה, הוא מוסיף לה צמדי חלומות ציוריים, חלומות שיוסף בעל החלומות יפרש, והמציאות המסופרת תאשר.
העלילה, המטפסת משיא אחד למשנהו, לא מניחה לנו להרפות ממנה. שמלת פסים מתחלפת בבגדי אסיר, המתחלפים בבגדי שש ורביד זהב, שרשרת של זהויות מתחלפות אף הן זו בזו: מבן אהוב ומתנשא לעבד, מעבד לגבר נחשק המושלך לכלא, ומאסיר ליד ימינו של המלך.
זוהי עלילה שופעת פערי ידע היוצרים שיאים של דרמה. הילד המוכשר והאהוב על הוריו, שנפל קורבן לקנאתם ולשנאתם של אחיו הגדולים, לומד להשתמש ביכולותיו ומחלץ את עצמו בכל פעם מחדש. לנגד עינינו, המתבגר הגאוותן והפטפטן גדל ולומד לכבוש את רגשותיו ולהוביל את אחיו במסלול נקמני מחושב היטב, ואיתם הוא לוקח אותנו אל רגע הקרשנדו של ההתוודעות: “ולא יכול יוסף להתאפק". ואיתו גם אני.
ויצא - יהודית רותם / סופרת
צמד המושגים "שתיקה" ו"דיבור" כרוכים זה בזה לבלי הפרד. אני חושבת על כך תוך כדי קריאת פרשת “ויצא" בספר בראשית. לכאורה, פרשה זאת פורשת בהרחבה ובנדיבות סיפור משפחתי גדול, בניגוד לרוחם הצייקנית, בדרך כלל, של רוב סיפורי התנ"ך. הפוך בה והפוך בה, והכל בה: אהבת גבר לאשה, קנאת אחיות, רכושנותו של אב, תרמיות ורמיות, רדיפה, בריחה ורמזים להמשכים דרמטיים מאין כמותם - הפגישה עם עשיו או הפרידה ממנו, המפגש המסתורי מעבר ליבוק, והסיפור הגדול מכולם - פרשת יוסף ואחיו.
ולמרות זאת, מתחת לסיפור שופע הפרטים מזדחלת אליי צינת השתיקה וההשתקה, המעקרת אותו מאמיתותו. האם רחל אהבה את יעקב כפי שאהב אותה? והאם אהבתו של יעקב, שהוזנה בציפייה רבת־שנים, דעכה לאחר מימושה? לבי יוצא אל רחל, המקנאה באחותה הפורייה ומבקשת מיעקב, “הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
בניגוד ליצחק, המתפלל על בנים לנוכח רבקה אשתו, בניגוד לאלקנה, המנחם את חנה בדברי אהבה, תגובתו של יעקב צוננת, רחוקה מכל מבע של אהבה, אכזרית כמעט: “וייחר אף יעקב ברחל ויאמר, התחת אלוהים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?".
ואיך הרגישו השפחות בלהה וזלפה כאשר הוגשו לאדון לשמש רחם חליפי עבור גבירותיהן? האם פיהן נסכר כמו פיות השפחות במדינת גלעד? ודווקא לאה, השנואה, המוכלמת, מבטאת את רגשותיה בלי חשך. מאז ילדותי חשתי את אומללותה וכאבתי איתה, אולי משום ששמי השני, הנסתר, הוא שמה, ואולי משום שגם אני, כמוה, הרביתי לבכות. אהבתה ליעקב ותשוקתה להעניק לו בנים כמתת היא מכמירת לב, אך גם מבישה ומבזה. ומה מסתתר מתחת לקרב החרוף בין שתי האחיות? האם ייתכן שיעקב נקלע למגרשן הביתי שלא בטובתו? האם קנאתן ההדדית נולדה איתן?
אני חשה ברבדים המוסתרים, המוכחשים, של הסיפור ומנסה לחלץ מתוך השתיקות את הדיבור החנוק, המושתק, את אנחות הכאב, את הבכי שבור הלב. האם זה אפשרי? האם אפשר לשחזר כיצד פועל הדיבור תחת שלטון השררה וכיצד הוא מתעוות?
וישב - הרב שי פירון / איש חינוך
הורה, כסב לנכדים וכמחנך, אני עסוק בשאלות החינוך יומם וליל. אחת הקשות בהן נוגעת ליחס ה"שוויוני" שאנחנו אמורים להעניק לכלל צאצאינו ותלמידינו. פעם אחר פעם אני חוזר לסיפור כתונת יוסף.
על מה ולמה העניק יעקב כתונת פסים ייחודית לבנו? האם רק כדי לסמל את מעמדו המיוחד בקרב בני המשפחה, כמי שעתיד לרשת את מקומו כמנהיג, או שמא כיוון שהיה דומה לאביו? ואולי יוסף ראה את הכתונת ואהב אותה - ויעקב, כמו אבא אוהב, קנה לו אותה במתנה? הדבר מתיישב עם אהבתו של יוסף ליופי ולטיפוח, כפי שמתואר במדרש תנחומא: "התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו".
אך האם יעקב לא היה מודע לכך שהעדפת ילד אחד פוגעת בשלמות המשפחה, שאהבה לאחד מעוררת קנאה אצל האחר? ייתכן. אולי האמין שאפשר לנהל משפחה מגוונת שבה יש אהבה לכולם. ואף על פי כן, יחסים קרובים עם חלק מהילדים נראים כשגיאה. אולי הטעות הייתה שחשף זאת באמצעות הבגד המיוחד? הרי במפגש עם האחים מודגש עד כמה הפריעה להם כתונתו של יוסף: "וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו".
פעם אחר פעם אני מתלבט בין יחס תואם לצרכיו של אחד מילדיי לעומת הפחד מפני תחושה של העדפה. גיוון והתאמה הם חשובים, אבל הפרדה ואפליה הן מסוכנות. אפשר לאהוב את כולם, ולהעניק לכל אחד את מה שמתאים לו, מבלי לעורר קנאה.
בשנת תשמ"ה, 1995, השתמש מאיר אריאל בכתונת הפסים של יוסף כמטפורה לחברה רב־תרבותית. הוא ביקש לעמוד על יתרונם של הפסים הרבים. לא פס אחד, לא כור היתוך, כי אם ריבוי גוונים: "הו כתונת פסים שלי כל פס בי נוגע / כל פס רוצה לקלף לי את העור / הו פסים פסים / פסים שלי אני לא אשתגע / רק אתן לגוונים מעט אור".
מאחורי המילים היפות של אריאל הסתתרה מחאה. כתונת הפסים הצבעונית יכולה לשמש כיסוי לקנאה ולשנאה. בשיאו של השיר נאמר: "כן, כל הצבעים עוד יזהירו / לכל הצדדים בעולם / לראות כולם את כולם / וכל הצדדים עוד יכירו / בגוונים השונים את עצמם / ויותר הצבעים לא יסתירו / אדם מאדם דם מדם". את המילים האחרונות שרה נערה עולה מאתיופיה. היו אלה הימים שבהם השלכנו מנות דם של העולים. לא צבעוניות וגיוון, כי אם התנשאות והדרה.
גיוון, התאמה ורב־תרבותיות עשירה הם הבסיס למשפחה ולחברה בריאה, אבל הם יכולים להסתיר שנאה והדרה, התנשאות והעדפה. מאחורי המילים היפות על כתונת פסים יכולה להסתתר העדפה פסולה. לפעמים כתונת פסים יפה מכסה על שבטיות פסולה.
תולדות - נעה ידלין / סופרת
אין לי אחים, גם לא אחיות. אפשר להגיד שאני לא יודעת מה זה. כלומר, אני רואה אותם סביבי, מכירה את משמעותן של המילים, אבל זה לא אותו דבר.
ובכל זאת אני כותבת עליהם. על אחים, על אחיות, על משפחות. באיזו זכות? האם מה שיש לי - מה שאין לי - מספיק כדי לכתוב? האם זוהי משמעותו של הדמיון? להשיג בו את מה שאינו חלק מבשרך, מנפשך? או שמא זו מגבלתו - המקום שבו הוא מאבד מכוחו, כי ישנם דברים שבהם הוא אינו יכול לגעת, לא בלי דבר מוחשי לאחוז בו, לא בלי מידה של ניסיון?
אני קוראת על עשיו ויעקב. אני נזכרת שוב שאין סיפור מעניין יותר מזה המתרחש בתוך הבית. האם גם מי שכתב עליהם היה כמותי, בן יחיד? אני מניחה שלא. גם עליי בטח מניחים דברים. האם נקרא את הסיפור אחרת אם נדע את התשובה?
קדושים - דינה דיין / פעילה חברתית
אחת הפרשות המעצבות בתודעה הכלכלית היהודית היא פרשת "קדושים" בספר ויקרא. בפרשה הזו מופיע הפסוק האלמותי ״ואהבת לרעך כמוך״, שהוא אבן יסוד ביהדות. בפרשה אנחנו מקבלים סט של הנחיות ומצוות כיצד צריך החוק היהודי לפעול בהיבטים כלכליים ובקשר בין החזק לחלש. הפרשה עוסקת בנושאים כמו הלנת שכר, מידות ומשקולות, אהבת הגר, איסור לקיחת שוחד, מפני שיבה תקום, ובקיצור: כל מה שצריך לעשות כדי לנהוג בצורה יהודית במי שאינו חזק כמוך.
השאלה העולה מהפרשה היא כמובן כיצד אפשר לפרוט את החוקים הללו למדיניות משמעותית שלא תותיר איש מאחור? איך הופכים את החוקים היהודים העתיקים גם לאבן יסוד חברתית בישראל? האם החוקים האלה, דווקא הם, יכולים להיות הבסיס לצמצום הפערים ולטיפול באי־השוויון? האם התורה מנחה אותנו להקים מערכת רווחה משמעותית כמדינה, או שמא רק מנחה אותה כבודדים כיצד להתנהל בחיינו האישיים? האם התורה מצווה עלינו ליצור מערכת כלכלית של רווחה ממוסדת או לתת צדקה ברמה האישית?
רבות מהמצוות הללו הנחו את האופן שבו החוק הישראלי פועל, לפחות ברוח הדברים, ורבים בישראל נוהגים על פיהן בחיי היומיום. מדינת ישראל הייתה בעברה מדינת רווחה לתפארת, אור לגויים ממש, עם רשת ביטחון אמיתית לכל תושב.
בשנים האחרונות אני עדה לתופעה עצובה מאוד, שרווחת בציבור הדתי–מסורתי בישראל, בציבור הימני, וביתר שאת במפגשים שלי עם בני ישיבות של הציונות הדתית. בצער אני נוכחת לדעת עד כמה בני הדור הצעיר אימצו בצורה עיוורת תפיסות עולם ניאו־ליברליות וקפיטליסטיות - כאילו בשם היהדות - בעת שהם בוחרים לפרש את החוק היהודי כמצוות אישיות ומעדיפים לתת צדקה אישית, ושהמדינה כמדינה תתנהל כאחרון הקפיטליסטים הליברטיניים. לכן השאלה האמיתית היא לא איך אישה דתייה יכולה להיות חלק מהשמאל, אלא דווקא איך הימין הישראלי יכול להיות קפיטליסטי כל כך.
וישב - ד"ר רות קלדרון / חוקרת תלמוד
בתוך סיפור יוסף ואחיו מכמיר את הלב המפגש הטעון, כשיוסף כבר “אדון הארץ" במצרים, חלומות ההצלחה התגשמו, הוא מולך תחת פרעה, חי ברווחה, ואחיו, שבזו לו, עומדים עכשיו לפתחו חרדים ונזקקים. הם ירדו לשבור שבר במצרים ואולצו על ידו לשוב ולהביא אליו את אחיו הקטן בנימין. אולם התגשמותם של חלומות הגדולה שלו אינה מביאה לידי סיפוק ומנוחת הנפש. נדמה כי הבן האהוב, בנה של רחל, שהוגלה והומת באופן סמלי כשנמכר ונזרק לבור, לא רצה מלכתחילה את הניצחון על אחיו אלא את אהבתם.
עכשיו, כשהכוח לצדו, הוא שואל: “השלום אביכם הזקן אשר אמרתם - העודנו חי?", ואיתו אנחנו, הקוראים, מחסירים פעימה. האם עוד יזכה האב הזקן לראות את בנו האהוב? האם ישוב יוסף הביתה? המפגש עם אחיו היחיד מאמו, בנימין, מציף את רגשותיו של יוסף והוא מבקש לבכות. הדרמה מגיעה לשיאה, ופריצת הדמעות מעלה תקווה אצלנו, הקוראים, למפגש רגשי עוצמתי שימחק את העבר וישיב את האחווה בין בני ישראל.
אך המספר בוחר בכיוון אחר, ומתאר את יוסף בוכה לבדו בחדר. מתאפק. כל אוצרות מצרים לא מרפאים את הניכור בינו לבין אחיו. הם זקוקים לעזרתו, אבל גם עתה הם שומרים על מרחק, הפעם מפחד. כישרונו של יוסף והעדפת אביו אותו על אחיו הם גם אסונו, לצד הקושי למחול על העלבון, להיפתח, לאחד את החלקים הרכים והפגועים שחשים שני הצדדים - ובמקום זאת לבחור בהתבצרות. גם ברגע הזה נותרת אלומתו שותקת ובודדה, ועודנו אסור בכתונת הפסים של אהבת אביו.
קדושים - הרב יובל שרלו / ראש ישיבת "אורות שאול"
"...לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך, ורואה חלומות עגומים של קדושה" - פרשת "קדושים" מחיה היפוך מוחלט של חלומות עגומים. היא מבשרת בשורה גדולה מאוד בעולם: קדושה אינה חלום, והיא לא עגומה. למעלה מכך, היא אינה עוסקת רק במקומות קודש או בימים קדושים. היא עוסקת בחיים. בהיבטים הרבים שלהם.
פרשת "קדושים" מנכיחה את דמות האדם הקדוש שהתורה מבקשת להעצים. זהו אדם שלא שם מכשול בפני עיוור, שלא הולך רכיל בעמיו, שאינו שותק בשעה שנעשה עוול, ועל כן הוא אינו עומד על דם רעו; זו קדושה שיש בה הרבה חסד - פאה ולקט; זו קדושה של אנשים הגונים, שאינם מכחשים ואינם משקרים ואינם גונבים; זו קדושה של מי ששופט את עמיתו בצדק, ופועל בהגינות, בלי להעדיף הן את בעל העוצמה והן את מי שעושה מניפולציות על חולשתו.
ובד בבד, זו קדושה של שמירת יום השבת; והאמונה התמימה; והיחס הנכון לקורבנות; ואיסורי כלאיים ושעטנז; ואינו מניח את קיומה של זנות; ומביא את ברכת שדהו לבית המקדש.
המבע המיוחד הזה ביחס לקדושת האדם מפגיש את האידיאלים הגדולים עם המציאות הממשית ומחולל תנועה עמוקה שמבקשת לממש בעולמו של האדם את המשמעות המעשית של חיי אמונה. אנחנו אנשים קדושים כשאנו נוהגים כשורה, נאמנים לעקרונות היסודיים ביותר של המוסר, הצדק והחסד מחד גיסא ושל האמונה בנוכחות האלוהית בעולם מאידך גיסא. ובכך יוצרים שלמות של חיים קדושים - שמחים ולא עגומים, מציאותיים ולא כבולים בחלומות ובחזיונות. קדושים תהיו.
בהעלתך - יואל רפל / היסטוריון
25 שנים אני משדר ביום שישי מדי שבוע שיחה על פרשת השבוע, כמעט 20 שנה בקול ישראל (רשת ב'), ובשנים האחרונות ברדיו 102. טבעו של דבר שקשה עליי הבחירה בפרשה יחידה שאהובה עליי, שהרי כולן היו בנותיי. ועל כן בחרתי פסוק אחד שהוא נר לרגליי ומעשיי.
“והאיש משה ענו מאוד, מכל אדם אשר על פני האדמה". חציו השני של הפסוק הוא קביעה אלוהית - ואין בן אנוש נמדד בה. החלק הראשון של הפסוק הוא מורה דרך, למי שמוכן לקבל זאת על עצמו. אין מי שידמה למשה רבנו, אבל מידת הענווה שנוהג בה אדם היא רק על פי רצונו ודעתו.
רש"י, גדול הפרשנים, מתווה דרך. ענו - שפל וסבלן. בכך מלמד אותנו רש"י על תכונותיו הייחודיות של הענו, שאינו חושב תחילה על עצמו, אלא הוא "שפל רוח", ו"סבלן" המאריך - אף גם בעת עלבון. לדעת הרמב"ם, "ענווה" היא מצווה הלכתית, המשקפת נורמה רצויה של התנהגות. לכן בענווה אין שביל הזהב, תמיד יחתור האדם "שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה מאוד".
לדעת רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), אפשר לחנך לענווה, “שני דברים מרגילים את האדם לענווה: ההרגל והתבוננות". ההרגל להתנהג בצניעות והתבוננות, שיסתכל בטבע ויזכור “מאין באת ולאן אתה הולך". מידת הענוותנות של משה אינה בת־השגה. אך אפשר, ולדעתי, כל אחד חייב לחתור ככל שיוכל להתקרב אליה. ענווה היא מידת יסוד לתיקון עולם.
ויגש - יעל שבח / מחנכת
הימים ימי סוף עידן גוש קטיף, חבל ארץ מרהיב ועצום ביופיו ובחומר האנושי שבו. רזיאל היה אז בחור בשיעור ב' בישיבת "תורת החיים" בנווה דקלים, מזגזג בין הלימודים בישיבה למסע פנים אל פנים ברחבי הארץ, בטוח בצדקת דרכו, ובתמימות מאמין שהגזירה תבוטל ושאין שום סיכוי שהיישובים המדהימים האלו יהפכו לנטושים ומופקרים לידי האויב. חלפו שנים, רזיאל לא שב לשם, לאותן קהילות אבודות. כאב לו מדי לפגוש אותן.
בשבת אחת, במסגרת היותי מחנכת באולפנת "לבונה", נסענו ל"שבת שכבה" ביישוב ניצן, שבו מתגוררים מפונים רבים. כשהגענו לניצן, נעצרה נשימתו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה רגליו דרכו במקום. הוא הופתע לגמרי, המקום היה דומה כל כך, אך שונה. חי, אך לא חי. נדמה היה בעיניו שהוא מסתובב ברחובותיה של נווה דקלים - אבל בלי כל הקסם שלה.
רגעים ארוכים לפני שבת נסע רזיאל מסביב, מנסה לזהות ולאגור כמה שיותר זיכרונות מהימים ההם. הנה לרגע חלף לידו אחד מאנשי הגוש, מגבת על כתפו, בדרך למקווה. ברגע אחר נתקלו עיניו בבית שנראה בדיוק כמו בית מאז. במקום ההוא. הוא טייל מעט, תר אחר מקומות מוכרים, לרגע חשב שיראה אגם באמצע ניצן, ממש כמו שם. זה כאב לו. לאחר התפילה חזר לבית שבו התארחנו, והתקשה לשמור על חיוך.
במהלך השבת, כרגיל, התבקש לשאת דבר תורה לבנות. הייתה זו פרשת "ויגש", ורזיאל פתח וסיפר כיצד נראה בפרשה הזו שיוסף מגלה לראשונה שאביו כלל לא היה שותף לעניין מכירתו למצרים. הרי עד כה היה בטוח שאביו הוא מי ששלח אותו אל אחיו. לא היה לו מושג כי הרעיון בעצם היה שלהם וכי אביו כלל לא ידע על המזימה.
מהדברים עולה שיוסף כעס על אביו במשך כל השנים, ולכן גם לא יצר קשר כדי להראות לו שהוא חי. "לפעמים, נדמה לנו, שאבא שלנו אחראי ויוזם מהלכים שפוגעים בנו, ואנחנו לא מעלים על דעתנו שהפגיעה בנו היא לא על פי רצונו, וכל מה שצריך לעשות הוא לפנות אליו, לספר לו בפשטות כמה רע וקשה לנו ולבקש עזרה", אמר אז רזיאל.
התעורר ויכוח סוער, והבנות סערו ולא הצליחו להתחבר לרעיון שבעולם קורים דברים מבלי שהקב"ה רוצה בהם. לבסוף סיכם רזיאל בהבטחה שימשיך לחקור את העניין, ובשבת האולפנה הבאה ייתן להן תשובה מסודרת ומובנת יותר. הוא נרצח פחות מחודש לאחר מכן.
אנסה אני לסיים את הסיפור במקומו: יש רע בעולם, יש הסתרה, ולא בטוח בכלל שזה מגיע מרצון ה'. ואם רוצים להכניס את הקב"ה למציאות המוסתרת ההיא, צריך לספר לו. לספר שחשוך ואפל, לספר שאנחנו בבור. ושאנחנו זקוקים לו. אני לא יודעת אם ככה רזיאל היה עונה לבסוף. את התשובה נקבל ממנו רק בתחיית המתים, במהרה בימינו.
משפטים - פרופ' רוחמה ויס / חוקרת, מרצה ומשוררת
פרשת "משפטים" בספר שמות הייתה פרשת בראשית של חיי. הפרשה הראשונה שאליה נקשרתי, כיוון שגרמה לי להרגיש קצת פחות בודדה. לאורך שנות בית הספר היסודי לבנות דתיות הייתי תלמידה גרועה. לא הבנתי איך לשרוד את הכיתות הגדולות המסודרות בטורים, את החלונות המסורגים, את ים הבנות שבתוכו טבעתי ואת הקולות המתחלפים של המורות, קולות שמעולם לא חדרו את מעטפת הלב שלי.
יום אחד, באמצע כתה ד', כשספרי התורה שלנו היו פתוחים בפרשת "משפטים", המורה הקריאה פסוקים משעממים ומנותקים לכאורה, שמסיבות שעד היום לא מובנות לי, הביאו לעולמי גאולה (שמות כא, כח–כט): "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת".
ופתאום אני, רוחמה, התלמידה המחוקה, שיושבת בשולחן האחרון, בטור הצדדי ומנסה בעיקר להיבלע בצבע הירוק של השולחן, הרמתי את האצבע והמורה נתנה לי את זכות הדיבור: “המורה, אם כתוב שצריך להרוג שור שנגח אדם, איך יכול להיות שור שנוגח בבני אדם כמה פעמים?".
המורה התפעלה מהקושייה שלי, ואני זכיתי לנראות של רגע. בימים הבאים למדתי חלקים שלמים מפרשת "משפטים" בעל פה, ועד היום אני זוכרת אותם. כפי שאתן מבינות, אני גם זוכרת את השאלה שלי, אני זוכרת את התשובה של רש"י ואני זוכרת באהבה את המורה ירדנה, שאפשרה לי לחשוב שאני יכולה להיות חכמה.
כמעט 50 שנים אחרי שהשוורים המועדים נגחו את הדימוי העצמי שלי קדימה, אני מבינה שמה שזיכה אותי בדקות התהילה הייתה העובדה שהסכמתי לצעוד בשביל המיועד לילדה בבית ספר דתי ולהתיק את מבטי מכל השאלות האסורות. הסכמתי להתעניין במה שהממסד רצה שאתעניין, בסוגיה לכאורה לא רלוונטית על שור שנגח אדם.
לעומת זאת, הפסוקים שקדמו לסיפורי השוורים עסקו בדברים שהיו יכולים להסעיר את נשמתי, אבל בהם היה אסור היה לי להתעניין: עבדות, הבדלים בין עבד עברי לעבד שאינו עברי, מכירת ילדות וניצולן. אם היו נותנים לי לחקור את מה שבאמת עניין אותי, לחקור את הסבל ואת חידות הקיום, ולא להתעסק רק במה שלא מסכן את המערכת, יכול להיות שכבר אז הייתי כופרת בעיקר (של הממסד), אבל לפחות הייתי הולכת לבית ספר בשמחה. לפחות הייתי לומדת להאמין בעצמי.