בדברי הפרידה של יעקב, שהם הצוואה הרוחנית לצאצאיו, משולבים חזון לעתיד וערכים שבלעדיהם יקשה על בניו להתהוות לעם סגולה.
אחד הסיפורים, שאינם בעצם סיפורים אלא הוראות התנהלות, מתייחס לברכת הסב לנכדיו אפרים ומנשה. הדבר הראשון הבולט בבני יוסף הוא כי זכה כל אחד מהם לנחלה עצמאית. אפרים ומנשה היו לשבטים בפני עצמם, בשונה מיתר בני השבטים שאיש מהם לא זכה להיות ראש שבט.
שנית, העובדה שלדורות נקבע בברכת האבות לבניהם שנוסח הברכה יתחיל במשפט: "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", מעלה תמיהה – מדוע דווקא בשני שבטים אלה תלה הקב"ה את הברכה לאורך הדורות?
ותמיהה שלישית היא האירוע החריג שיוסף מביא לפני יעקב את בניו, מנשה הבכור ואפרים הצעיר, על מנת שיברכם. יעקב שכל את ידיו ואת ימינו הניח על ראש אפרים הצעיר ואילו את שמאלו הניח על ראש מנשה הבכור, בהסבירו כי למרות שגם מנשה יהיה לעם, אך אפרים הקטן יגדל ממנו.
ברעיון אחד נבאר את כל התמיהות. האם לא חשש יעקב לחזור על הטעות שעשה שנים קודם כשעשה כתונת פסים ליוסף והעיר את קנאת האחים? האם לא חשש מקנאתו של מנשה באחיו הקטן שיעלה לגדולה על פניו?
אלא שבזה גופא רצה יעקב לבחון את בניו האם הפיקו לקחים מכל מה שאירע להם ביחסם לאחיהם, ולהורות הלכה כי כל אדם וכל שבט ראוי שיירש את המגיע לו ועל פי מה שנגזר משמיים, ואין איש מקפח את חלקו של חברו. גם אם לא תמיד מובנת גזרת שמיים למה מלכתחילה אחד עשיר והשני עני, ולמה אחד חכם והשני בינוני. כך דין שמיים על כל אחד, וכך דין שמיים על כל שבט שאחד מוכשר וגדול ורעהו פחות מוכשר וקטון.
אין לנסות ולשנות קביעות שמימיות אלו, והלא משה בעצמו נבחר להנהיג את ישראל למרות היותו צעיר מאהרון אחיו ואכן חשש מעוגמת נפש שתיגרם לאחיו, עד שהקב"ה מבטיחו שאהרון לא יתעצב ואדרבא "וראך ושמח בליבו" וללא כל פקפוק יקבל עליו את מנהיגותו של משה. כך רצה יעקב לחנך את השבטים להעדיף את כבוד שמיים וטובת העם כולו על פני טובת כל שבט, ובכל שבט להעדיף את טובת כלל השבט ולא טובתו הפרטית של היחיד המעוניין להתנשא בראש.
לכן שכל יעקב את ידיו לבחון כיצד יגיב מנשה על העדפתו של אפרים הצעיר. ואכן הם עמדו במבחן, מנשה לא מקנא ולא מקטרג. הוא מקבל את עובדת אפרים כמועדף על פניו, כי כך גזרה ההשגחה.
על כן נקבע כי בכל הדורות הברכה שתלווה את העם היא "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה". שתמיד תשרור אהבת אחים כאפרים ומנשה ובגין אהבתם זכו כל אחד להיות ראש שבט.