פותחים אנו השבוע את ספר שמות. לנגד עינינו תופעות קשות של עינוי ורדיפה נגד אבותינו בגלותנו הראשונה במצרים. נעמוד נפעמים מול גילויי נסים בתהליך השחרור מעבדות זו מידיה של האימפריה החזקה בעולם שעד לשחרור עם ישראל, לא היה עבד אחד שהצליח להתחמק מכבליה – וכאן עם שלם צעד בגאון מחשכת הגלות אל עבר אור הגאולה.

ולמרות הצער הנורא, לא רק סיפורי עבדות אפשר להפיק מתוך עיוננו בפרשיות ספר שמות, אלא גם לקחים היסטוריים וחינוכיים כיצד עלינו לנהוג כאשר נזכה להיות עם בני חורין בארצנו תחת ריבונות יהודית. כבר אז, עם היציאה ממצרים, הציבה התורה את ייסורי מצרים כזיכרון מחייב לנהוג כראוי בעבד ובגר. תמרור הכוונה להתנהגות חברתית ראויה דווקא עקב החוויה הנוראית בגלות הקשה.

הלקח ההיסטורי לא היה מכוון דווקא לעבד ולגר, אלא כלפי כלל קבוצות מיעוט חלשות וחסרות מגן. באותן תקופות, בכל מדינות העולם היו קבוצות אלו נתונות למרמס בחסות "החוק" שנחקק בידי שליטים חסרי מצפון וחמלה. לא נתפס במחשבתם שגם למיעוט הנרמס ישנן רגשות או זכויות. לא רק בזמן יציאת מצרים, כי אם אלפי שנים אחר כך, ביוון המוליכה את פילוסופיית המערב או ברומא. גם בהן לא היה לעבד מעמד של אדם.

וכנגד שיטה זו ששלטה בעולם הקודם קובעת התורה דרך אחרת למאמיניה.

"וגר לא תונה... ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כ"ב, כ'). בל נחשוב כי על ידי יציאתנו מאפלה לאורה הגיע זמן נקם וננקום על כל שנות סבלותינו בכך שנגמול רעה לכל הנוכרים שיבואו לחסות בצל ארצנו מתוך ידידות ושלום (הגר המוזכר בתורה איננו גר צדק אשר ברור שדינו ככל יהודי ואין חידוש בכך שמצווים אנו לא להונות אותו, אלא הכוונה לגר תושב שאינו יהודי ואין ברצונו להתגייר, אלא לחיות בתוכנו כגר תושב המחויב לקבל שבע מצוות בני נח ותו לא).

דוגמה נוספת לקוחה מספר דברים ביחס לעבד המשתחרר לאחר שנות עבדות, כשהתורה מחייבת לשלם לו פיצויים, בעולם בו העבד וכבודו לא היו שווים יותר מבעל חיים וכבודם: "הענק תעניק לו... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים... על כן אנכי מצווך את הדבר הזה" (ט"ו, י"ד-ט"ו).

במילים אחרות, גם מעז יצא מתוק. כנראה קשה היה לצוות את עם ישראל לשחות נגד הזרם העולמי ולהטמיע בנו מידות והשקפות המנוגדות ב־180 מעלות מאלו שנהגו בעולם של אז. רק בהיות בעצמנו חלק מהמיעוט המושפל כגר, כזר וגרוע מכך, כעבד, אשר סבלנו מאות שנים את שוט העריץ, יכולה התורה לצוות אותנו שבבואנו ארצה כעם חופשי וכבעלים של ארץ פדויה, ננהג אחרת כאדונים וכשליטים. שהחמלה תהיה נר לרגלנו ואהבת אדם אורח חיינו.