גולדה מאיר כמעט שברה אותי, עת נשקפה דמותה מעל אחת הכרזות הדיגיטליות שבהן “נראים" גדולי התנועה הציונית ומנהיגי העבר כשהם מפצירים (כביכול) במפגינים פוטנציאליים שלא להחמיץ את ההפגנה הקרובה של תנועת המחאה. לא שיש לי משהו אישי נגד הגברת מאירסון.
להפך: הזמן מלמד אותנו לנהוג בסלחנות כלפי החלטות קשות שהיו צריכות להתקבל תחת לחץ ובזמן אמת, אבל מכאן ועד להפוך אותה לפנים שנועדו להזהיר מפני סכנה עתידית? אני יכול לחשוב על כמה פרזנטורים טובים יותר. בטח בהפגנה שבה מסתובבים מאות בחולצות שעליהן כתוב: “לוחמי כיפור 73'".
הפינה שאני נוהג לעמוד בה כמעט בכל מוצאי שבת רחוקה מאוד מנתיבי איילון. בפינה “שלי" עומדת חבורה של נשים שקוראת ללא הרף: “נשים, שלום, שוויון, דמוקרטיה", בעודן מניפות כרזות שבהן נראית יונה פצועה ועלה זית במקורה. יש בי סלידה ממי שרואים בכיבוש חזות כל רע. כלומר הוא רע גם בעיניי, אבל בעיקר בגלל מה שהוא מעורר לנשמתם של מי שלא יודעים להבדיל בין כורח ביטחוני לגזענות (ואלה לצערי מתרבים מאוד: פעם היו חיילי צה"ל הולכים, ברובם, למשימות שיטור בשטחי יהודה ושומרון בלב כבד על הנזק ההיקפי לבלתי מעורבים. היום חלקם יוצאים אליהן עם שיר בלב ואלה ביד).
אבל בברירה שבין לחיות על חרבי או למות על חרבם, שכזכור לא הושבה לנדנה גם בשיאו של תהליך שלום אמיתי וכואב (ע"ע אוסלו), אני מעדיף את האופציה הראשונה. הפלסטינים הם אלה שגזרו על עצמם עוד (לפחות) דור של כיבוש, שהיה יכול להיות נחלת העבר, עת ממש כמו תמונת מראה של הקיצונים בצד היהודי, בתוספת טרור רצחני, הם העדיפו את מה שנתפס בעיניהם כנחלת אבותיהם על פני עתיד ילדיהם.
ומה אגיד על ההומוגניות של הקהל? והרי רוב המשתתפים הם בני העשירונים העליונים ממוצא אשכנזי (זו לא בושה כמובן, גם אני, בניואנסים כאלה ואחרים, נמנה עם הקבוצה הזאת, אלא שמחאה אמיתית זקוקה לקהל מגוון יותר) ולא אכחד: גם חלק מהשיח שעולה ממעגלי החברים שעומדים מסביבי חורה לי מאוד, באשר אינם משקפים אלא את אחידות המחשבה, צעד ראשון בדרך לטמטום.
אלא שאם נדמה למישהו שההסתייגויות האלה מרפות את אחיזתי בדגל המחאה, טעות בידו: הן רק הוכחה לכך שנוכח גודל הסכנה שבהפקרת גורל המדינה לכנופיית לוין־רוטמן־סמוטריץ'־בן גביר, חייב גם השבט הכי מפולג בחברה הישראלית ליישר את שורותיו לשמאל ולשעוט כעדר, אפילו במודע. כי לפחות במקרה שלי, שימור ישראל כמדינה חילונית וליברלית הפך למשימה הראשונה במעלה.
למרות מחויבותי העמוקה לסיכול תוכנית הממשלה (שגם אם לא בכוונת מכוון של חלק מיוזמיה, סופה שתהפוך את ישראל למדינת הלכה) איני מייחל לניצחון בנוקאאוט של תנועת המחאה, אלא לפשרה ולהסכמה. כי הפשיזם פנים רבות לו: אני רואה את חלק מחבריי משתכרים מעוצמת ההמונים הנוהרים להפגנה, דגלים בידיהם ורוממות הדמוקרטיה בגרונם - ויודע שאת התחושה הזאת אני מעדיף לתחום לעצמי ביציעי הכדורגל.
עם כל הכבוד לרבבות (ויש, לפחות לרובם), הסיבה היחידה להצלחת המחאה, והיחידה שבגינה עצר נתניהו, אפילו זמנית, את החקיקה, היא רק משום שלצד המוחים ניצבות האליטות - האליטה הצבאית, הכלכלית והמשפטית (בסדר הזה). זה עשוי להספיק לסבב הזה, אבל בטווח הארוך מדובר בפצצת זמן. או אם להיות מפורש יותר, חיל האוויר עודנו חזק יותר מהמיליציות של לה פמיליה, אבל לא לעולם חוסן.
גם בקרב מי שחושבים כמוני, אני מזהה את הצעד הבא - הניצחון בקרב על המהפכה יקנה להם עוד זמן כדי לחסל את נוכחותם כאן באופן מסודר: למכור נדל"ן בערכו הסביר, למשוך לפחות חלק מהחסכונות, להשקיע אותם בחו"ל ואז למצוא יעד אידיאלי כדי להתחיל בו מחדש. אולי לא עבורם, שעד ליומם האחרון יהיו תבנית נוף מולדתם, אבל את הקורבן הזה יקריבו באהבה עבור הצאצאים, שלפחות יזכו לחיות במדינה שלא מבקשת לכפות עליהם שמרנות מחליאה במסווה של “יהדות".
למה אני לא שם? אולי בגלל מה שחלק מחבריי מפספס במשוואה: הסיבה היחידה שבגללה אנו יכולים להתהלך כשווים בין שווים אפילו בדמוקרטיות מערביות, היא רק עוצמתה של מדינת ישראל, מדינת היהודים. בהיעדרה ייגזר עלינו להיות קודם כל יהודים בכל מקום שבו נדור, הרבה לפני שנהיה עמיתים לעבודה, הייטקיסטים, נאהבים, מאהבים, אוהדי אותה הקבוצה או חברים באותה מפלגה.
מי שמשלה את עצמו לרגע שמוטב לו לחיות בין ליברלים מערביים במקום לנסות לשכנע את אחיו הטועים (והרי לא כולם קנאים!) עוד ימיט על ילדיו אסון כבד יותר מאשר הסכנה שייאלצו לפרנס את ילדי החרדים. אחיי גיבורי המחאה, אתם שקראתם להידברות - אפילו עם ערפאת רב־המחבלים - מתנגדים עתה להידברות אמיתית על אופן מינוי השופטים?