בדרך למטבע שיישא את דיוקנה: גולדה מאיר היא אייקון מוכר בארה"ב

בן קרדין הוא סנאטור יהודי ממדינת מרילנד. טום קרוז הוא סנאטור אוונגלי מטקסס. רק מעט מחבר ביניהם אידיאולוגית ופוליטית. ובכל זאת – נמצא חיבור: גולדה מאיר. כן, הגולדה שלנו, וגם שלהם. יהודייה אמריקאית־ישראלית שעשתה היסטוריה, כבר לפני לא מעט שנים. השבוע המשיכה להתגלגל בקונגרס האמריקאי יוזמה סמלית, לטבוע מטבע אמריקאי רשמי שעליו דיוקנה של מאיר.

מדליית גולדה. פריט שיעניין אספנים, ויעניין פוליטיקאים, ויעניין פעילים המחפשים דרך לחזק את הברית הישראלית־אמריקאית בימים מאתגרים. שני הסנאטורים חתומים על היוזמה בסנאט. שניים אחרים, דמוקרטית (דבי וסרמן שולץ) ורפובליקני (אנדרו גרברינו), חתומים עליה בבית הנבחרים. שני שלישים מהנבחרים צריכים להצביע בעד היוזמה בשני הבתים – ואז יהיה מטבע.

מי שדוחף את היוזמה הזו בא השבוע לישראל לביקור קצר. בשלישי בערב הוא היה בטקס הדלקת המשואות. ברביעי, יום העצמאות, המריא. בחמישי כבר היה בטקס לכבוד יום העצמאות בבירה האמריקאית. שמו בובי רכניץ, יזם מלוס אנג'לס ומקורב לליכוד ולבנימין נתניהו. אבל בענייני ישראל הוא לא עושה חשבון מפלגתי. הוא קידם את הענקת המדליה של הקונגרס לשמעון פרס, כשהיה נשיא. הוא מקדם את המדליה לגולדה, שגם היא לא בדיוק אישיות ליכודית.

למה גולדה? כי בעוד בישראל היא שנויה במחלוקת, באמריקה היא אייקון מוכר. קל יחסית למכור אותה: ראש ממשלה של מדינה צעירה. ראש ממשלה כבר בשנות ה־70, ולאמריקאים עוד לא הייתה נשיאה. והיא שלנו – וגם שלהם. מדינאית שנולדה בקייב, היגרה למדינת ויסקונסין, אחר כך עלתה לישראל. השנה הייתה 1921.

האמריקאים ייתנו לה מדליה, אבל האם הישראלים סבורים שגולדה מאיר הייתה ראש ממשלה מוצלחת? היא קיבלה ירושה מורכבת – ישראל של אחרי מלחמת ששת הימים, תוססת, מבעבעת. גם רוחנית, גם חברתית וגם אידיאולוגית. היא הותירה ירושה מורכבת – ישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים. מותשת, מרוסקת, מבעבעת עוד יותר. כמו כל ראש ממשלה ישראלי, היא קיבלה הרבה מאוד החלטות. אבל תיזכר בעיקר בזכות החלטה אחת שלא קיבלה: לגייס את המילואים מוקדם יותר.

הייתי בכיתה ה', והכיתה התפצלה לשני מחנות. האחד – רוב הכיתה, נגד הסכם השלום עם מצרים. השני – 2 ילדים, בעד ההסכם. זה היה החינוך הממלכתי־דתי בירושלים, והסנטימנט היה חזק וברור. לא להסכם. לא לפינוי יישובים. בהמשך, לשבט שבגר בתנועת הנוער בני עקיבא קראו "אלישיב". רמז עבה למה שעוד יקרה ביום מן הימים למי שנאלצו לפנות את חצי האי סיני.

עבר זמן, כאמור 41 שנים מאז פינוי ימית. ועוד שלוש מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים. 26 במרץ, 1979. יום חגיגי מאוד עבור רבים. יום קודר בעיני כמה מתנגדים. מי צדק? מי טעה? ממשלת ישראל קיבלה החלטה חשובה, הכנסת הצביעה ואישרה אותה. האם זו הייתה החלטה נכונה? בשבוע הזיכרון והעצמאות, הדי ההחלטות מן העבר מלווים אותנו. לכאורה, החלטות היסטוריות. למעשה, חלק גדול מהן עדיין איתנו. ישראל היא מדינה צעירה. ההיסטוריה שלה קצרה. כמעט כל מה שנעשה בעבר עוד נוכח בהווה. הרשימה תוכיח. רשימה של 25 החלטות חשובות של מדינת ישראל, שבחנו באמצעות סקר מקיף של אתר המדד.

בישראל התקבלו הרבה מאוד החלטות. בחרנו 25. על כל אחת שאלנו רק שאלה אחת: האם זו הייתה החלטה טובה או לא טובה. למעשה, הצענו ארבע דרגות: מצוינת, טובה, לא טובה או גרועה. היו גם אפשרויות למתקשים: לא יודעים או לא מכירים את הנושא. פרופ' קמיל פוקס ניתח את הנתונים על סמך 2,300 שאלונים. תוכלו לראות את הטבלה המלאה, הדירוג של כל 25 ההחלטות, באתר המדד. מההחלטה הכי טובה – לכידת אדולף אייכמן, עד ההחלטה הכי גרועה – ההוראה לצה"ל לירות על אלטלנה.

כמה סמלי שזו ראשונה וזו אחרונה. זיכרון השואה מאחד אותנו. החשש ממלחמת אחים מאחד אותנו. לכן יש הסכמה רחבה כל כך שלכידת אייכמן הייתה החלטה נכונה. לכן יש הסכמה רחבה כל כך שהירי על אלטלנה היה החלטה לא נכונה. וכמובן, זה מה שאומר הציבור עכשיו. זה לא בהכרח פסק הדין הסופי, וזה לא בהכרח פסק הדין של המקצוענים, ההיסטוריונים, אנשי מדע המדינה, המומחים לקבלת החלטות.

אבל כך אנחנו חושבים. ראו כמה סמלי ורלוונטי. ראו מה ארבע ההחלטות שקיבלו את הציון הנמוך ביותר: אלטלנה – סכנת מלחמת אחים, עניין רלוונטי. שינוי חוק יסוד "הממשלה" – חוסר יציבות פוליטי, עניין רלוונטי. הוויתור על כינון חוקה לישראל – במקרה הזה אפילו לא צריך להסביר למה זה רלוונטי. ההחלטה לפטור תלמידי ישיבה משירות צבאי – נו, יש משהו יותר רלוונטי?

הנה, כל הפצעים של העת האחרונה משתקפים במה שהציבור חושב על החלטות העבר. כמעט שמונה מכל עשרה יהודים בישראל אומרים שהוויתור על כינון חוקה היה משגה. שלושה מכל ארבעה אומרים שההחלטה לפטור אברכים משירות צבאי הייתה משגה.

ואם הייתה באה עוד מלחמה, כמה קורבנות הייתה גובה, ומי היה מנצח בה, והאם הייתה מאפשרת לישראל להמשיך לשמור על חצי האי סיני, אולי עד היום, והאם חשוב לנו לשמור על חצי האי סיני, ובאיזה מחיר? עוד ועוד שאלות שמקשות לתת תשובה נחרצת על השאלה.

נוסיף עוד על השאלות הללו – ותכף נראה מה הציבור חושב כיום. נוסיף עליהן את התסריט הבא: מה אם בעוד חמש שנים הסכם השלום יקרוס? אנחנו כמובן מקווים שזה לא יקרה, וגם אין סיבה להניח שיקרה, אבל מה אם זה בכל זאת יקרה, כי דברים קורים. האם אירוע כזה ישנה בדיעבד את השיפוט שלנו? כלומר, האם אירוע שיתרחש 50 שנה אחרי שהתקבלה ההחלטה עוד יכול לגרום לנו לשנות את דעתנו על ההחלטה? שאלה טובה.

משה ארנס, שהיה איש הליכוד, וכיהן לימים כשר ביטחון וכשר חוץ מוצלח, התנגד נחרצות להסכם השלום עם מצרים. הנאום שלו בכנסת, ערב חתימת ההסכם, מאפשר לחשוב על השאלות שהעלינו. הנה, כך הוא אמר: "ההחלטה הזו היא קשה. איננו יודעים מה תהיינה התוצאות של ההחלטה הזאת. רק בעוד שנים מספר, בראייה לאחור, נוכל לומר אם קיבלנו החלטה נכונה או לא… כל אחד מאיתנו יכול לנסות להעריך את הסיכויים, הסבירות וההסתברויות, אבל לא רק זאת גם להעריך את המשמעויות של המצבים שיתהוו למדינת ישראל והסכנות האורבות לה במקרים אלה. אני את הערכתי שלי עשיתי. להערכתי הרחקנו לכת בוויתורים. הסיכונים שלקחנו עלינו גדולים מדי, וההימור גדול מדי".

הוא חשב שהסיכון סביר, אף על פי שהוזהר מפניו. מנחם בגין לקח סיכון גדול כאשר חתם על ההסכם עם מצרים. הוא חשב שהסיכון סביר, אף על פי שהוזהר מפניו. על ההחלטה של רבין, רוב הציבור אומר שהייתה לא טובה. למעשה, יותר ממחצית הציבור היהודי מכנה אותה "החלטה גרועה". על ההחלטה של בגין רוב הציבור אומר שהייתה טובה (31%) או מצוינת (37%). כרבע מהציבור אומר שהייתה לא טובה, או גרועה. כלומר, נותרו לא מעט ישראלים הסבורים, גם 40 שנה אחרי, שלא היה כדאי.

למה הם חושבים כך? הנה נוסח השאלה: מה דעתכם על "ההחלטה לחתום על הסכם שלום עם מצרים הכולל את פינוי כל חצי האי סיני על יישוביו". חשוב לשים לב לנוסח. חשוב לשים לב לכך שהוא כולל גם "שלום" וגם "פינוי". נדמה שזה המפתח להבנת ההתנגדות שנותרה להסכם הוותיק עם מצרים. הסכם שבאמת הביא שלום, גם אם לא חם במיוחד, וגם יצר תקדים – של שטחים תמורת שלום. מצרים התעקשה על כל סנטימטר, וישראל ויתרה על כל סנטימטר. בהמשך נדרשה לוותר באותו אופן על עוד שטחים בהסכם שנחתם עם ירדן, ועל עוד שטחים, בהסכם שמעולם לא נחתם עם סוריה. גם השכן הפלסטיני רוצה שטחים.

מי שסבורים עד היום שההחלטה לחתום על הסכם שלום עם מצרים, כולל התנאי של פינוי סיני על יישוביו, הייתה לא טובה או גרועה, מן הסתם משקללים בעמדתם לא רק את השלום אלא גם את התקדים (ואולי גם את האפשרות שהשלום הזה עוד עלול, מי יודע, להתמוטט יום אחד).

חלוקת העמדות בנוגע להסכם עם מצרים משקפת את האפשרות שציירנו. מי חושב שהייתה נכונה? רוב עצום ממצביעי השמאל, המרכז־שמאל, המרכז ורוב גדול מתומכי הימין־מרכז. מי חושב שהייתה לא נכונה? מחצית מתומכי הימין. ומיהם תומכי הימין שסבורים כך? מי שבלטו במאבק נגד כל פינוי. בסיני, בהתנתקות, באוסלו. הימין הדתי.

בקרב בוחרי הציונות הדתית יש רוב מוצק (65%) הסבור שההחלטה לחתום על הסכם שלום עם מצרים הייתה החלטה לא טובה, או גרועה. מקרב מצביעי הליכוד, בערך שליש סבורים שהייתה לא טובה (31%). ואם בוחנים רק את שתי אפשרויות הקצה – "גרועה" או "מצוינת" – אפשר להבחין שהרבה יותר דתיים וחרדים חושבים שההחלטה הייתה גרועה לעומת מי שחושבים שהייתה מצוינת. הסכם השלום עם מצרים, יותר מ־40 שנה אחרי. חשבתם שהוויכוח נגמר? חשבו שוב. אצלנו, שום דבר לא נגמר.

"דיני ישראל בענייני נישואין וגירושין הם המחייבים, וכל סטייה מהם מהווה פגיעה קשה באיחוד העם ועלולה להביא לידי פירודו", הזהיר סגן שר הדתות זרח ורהפטיג את חבריו חברי הכנסת. החשש מ"יצירת ספרי יוחסין" ו"פיצול העם היהודי לשני עמים (או יותר)" היה נימוק מרכזי לאימוץ שיטת המילט, שהקנתה לרבנות הראשית את הסמכות להשיא ולגרש זוגות יהודיים. חשש נוסף היה מפני נישואים מעורבים. חקיקת חוק "המאשר נישואי תערובת בין יהודים וגויים במדינת ישראל יהא... משום חתירה תחת עצם מהותה של המדינה כמדינה יהודית".

בשנות המדינה הראשונות, כפי שכתבו החוקרים אבישלום וסטרייך ופנחס פישמן, "המציאות החברתית שיקפה במידה רבה את ההכרעה הזו, ולכן היקף הקושי המעשי שנוצר בעקבותיה לא היה גדול. מספר האנשים שביקשו להינשא אך לא יכלו להינשא לפי כללי ההלכה כפי שפורשו על ידי הממסד הדתי־הלכתי היה מצומצם".

בדרך כלל, רוב הציבור מסכים לה. בסקר שערכנו באתר המדד לפני כחצי שנה, 53% מהמשיבים (יהודים ישראלים) אמרו שהם "תומכים מאוד" בכך ש"שישראל תכיר בכל סוגי הנישואים, כולל נישואים קונסרבטיביים, רפורמיים או אזרחיים". עוד 13% אמרו שהם "די תומכים" בהכרה כזאת. שיעור המתנגדים עמד על 31%, הדומה למדי לשיעורם של חרדים ודתיים באוכלוסייה.

בסקר 25 ההחלטות שאלנו את הישראלים מה דעתם על "ההחלטה לתת לרבנות הראשית מעמד בלעדי בנושאי נישואים וגירושים". התוצאות לא בהכרח מפתיעות, אבל בהחלט מעניינות. מקרב מי שמגדירים את עצמם "חילונים", כתשעה מכל עשרה סבורים שההחלטה הייתה "לא טובה" או "גרועה" (רובם אומרים "גרועה"). שיעור קרוב לזה מקרב הדתיים (84%) והחרדים (86%) אומרים שההחלטה הייתה "מצוינת" או "טובה".

בישראל יש יותר חילונים ומסורתיים לא דתיים מאשר דתיים וחרדים. זה אומר שהדעה הכללית על ההחלטה יותר שלילית מחיובית. כלומר, רוב היהודים בישראל סבורים שזאת לא הייתה החלטה טובה (שיטת המילט נוגעת כמובן לא רק ליהודים. בקרב הערבים בישראל – שהם ציבור שמרני יותר – יש שיעור נמוך יותר של מי שתומכים בייסוד של נישואים אזרחיים).

אז זו עמדת הרוב: ההחלטה הייתה לא טובה. מה הקושי לשנות אותה? הרי כל מה שנדרש זה 61 אצבעות בכנסת. אז למה זה לא קרה? גם לזה יש שתי סיבות. האחת – היסוס מסוים של המנהיגים, אפילו אלה מהם שעקרונית אמורים לתמוך בנישואים אזרחיים. המהלך הוא מהלך דרמטי, ומרגע שיוסדר אין ממנו דרך ממשית חזרה (כי זוגות יתחילו להינשא בנישואים אזרחיים, והתהליך הצפוי של "פיצול העם" לכאורה יתחיל). השנייה – כי הפוליטיקה מפריעה.

למפלגות הדתיות והחרדיות חשוב מאוד לשמור על המסגרת הזאת, והן מתעדפות אותה לעומת עניינים אחרים. כלומר, כל ממשלה שרוצה תמיכה כלשהי של דתיים וחרדים נדרשת לוותר על שינוי ההסדר. זה בוודאי נכון לממשלות ימין, שאלה רוב הממשלות שנשענות באופן קבוע על הציבור המסורתי־דתי, דתי וחרדי.

כמובן, העובדה שההסדר נותר על כנו לא מחייבת את הציבור להשתמש בהסדר. שיעור הישראלים היהודים שאינם נישאים באמצעות הרבנות עולה כל העת. ישראלים נישאים בחו"ל, או בזום, או גרים ביחד ללא נישואים, או עורכים חוזים, או נישאים באמצעות התנועות הלא אורתודוקסיות (ואז עושים חוזה, או מתחתנים גם בחו"ל).

מכיוון שבתי המשפט, בתהליך מתגלגל, השוו את זכויותיהם של מי שחיים ביחד ללא נישואים לזכויותיהם של מי שנשואים (כמעט בכל היבט), למדינה לא נותרה יכולת ממשית לכפות על ישראלים, או להמריץ ישראלים, להתחתן דווקא באמצעות הרבנות. ומותר להניח שאם תנסה לעשות דבר כזה, כלומר, להפעיל אמצעי לחץ או כפייה, היא תיתקל בהתנגדות עזה, ובפעילות לעומתית נמרצת (והמהלך הטיפשי של חוק החמץ בבתי חולים מוכיח).

סיכום ביניים, לא סופי: המדינה קיבלה החלטה שהציבור לא אוהב. את ההחלטה אפשר לשנות, אך לא בשלו התנאים לשינוי שלה. הציבור מכיר את ההחלטה, וחלקו פשוט מתעלם ממנה. המדינה מקיימת הסדר שמתפורר מול עיניה אבל לא רוצה או יכולה לכפות אותו. כמו במערכון הישן של הגשש החיוור, מדובר במצב קלאסי של "ישראבלוף". מדברים ככה ועושים ככה.