טקס המשואות המרהיב והמרגש, בניצוחה של מירי רגב, העביר בהצלחה את מסר האחדות, אלא שהמסר שיקף את הרצוי יותר מאשר את המצוי. תחושת האחדות המתבקשת ביום שבו נחגגה שנת ה־75 לנס של שיבת ציון אומנם נוצרה, אך לא בלי טעם לוואי.
כבר ראינו מצג של התרוממות הרוח שיום העצמאות יכול היה לייצר - וזה לא קרה הפעם, לפחות לא באופן שלם. כמו קיבלנו מפגן מרהיב, אבל רק של קריאה לאחדות או כמיהה אליה. מיום שהטלוויזיה הישראלית משדרת את הדלקת המשואות, לא החמצתי ולו טקס אחד.
לדידי זה היה ויהיה האירוע המסמל את ההוויה הישראלית. דווקא הטקס הזה, הצנוע והמדויק, מקפל בתוכו ומשדר החוצה את מהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל.
לכן כל כך מצער שבשנת ה־75, שבו ראוי היה להביט אחורה בגאווה ממרום הפסגות שאליהן העפילה המדינה שיחד הצמחנו מהגחלים הלוחשות באפר המשרפות, התכנסו במקום אחר, בתל אביב, עשרות אלפי ישראלים להפגין את נטישת מדורת השבט.
חבל כל כך שבחרו לחלל את הרגע הלאומי הקדוש ביותר בשנה לכל ישראלי המאמין בישראליותו: הרגע של נעילת שערי האבלות ופתיחת שערי החגיגה על הנס שקרה לנו, או שאותו חוללנו, במחיר כבד מנשוא, מקרטעים בכבדות בין ייאוש לתקומה בשלוש השנים הגורליות שבין סגירת שערי הגיהינום במאי 1945 להכרזת העצמאות במאי 1948.
באחד מימי השואה נתקלתי בציטוט של אלי ויזל, דומני מסיפור של הסופר ק.צטניק, ובו תיאור מצמרר של התחושה שקיננה בלב הקורבנות בדרכם למשרפות. שמרתי אותו, אך הייתי משוכנע שלעולם לא אחזור אליו ועליו.
ואכן, שכחתי ממנו. אבל בחודשים האחרונים נזכרתי בו כל אימת שנתקלתי במפגני שנאה עצמית ובעיני מפגינים שטופות כעס ושטנה, כמו שתי הזקנות ליד עזריאלי המנופפות ידיהן בזעם כלפי צעירה חייכנית ומקסימה שהעזה לומר להן: "אבל בסוף אתן אחיות שלי": "לא לא לא, את לא אחות שלנו", חזרו וצעקו לה ועליה בפנים מעוותות מזעם.
וכך נכתב בטקסט הנורא שהזקנות הזועמות הזכירו לי: "יהודים צעדו לתאי הגזים מוכים ועירומים, מלאי כעס על יהודים אחרים שבגללם זה קרה להם".
אני חוזר על המשפט האיום הזה לא כי יש לי כוונה להתייחס אליו, אלא כדי לבחון האם ניתן היה בנקודה כלשהי לעשות משהו שהיה יכול להטות את מהלך ההיסטוריה, נוכח התנהלות ההנהגה היהודית בשנות ה־30 של המאה הקודמת.
התנהלות שבמהלכה היא עסקה יותר במלחמות היהודים ופחות במאמץ להתמודד בכוחות משותפים עם האסון ההולך ומתגבש. כמובן שהבדיקה הזו רלוונטית בימינו אלה, לא רק בשל העניין ההיסטורי שהיא ראויה לעורר, אלא בעיקר בגלל השלכותיה האקטואליות: עימות פנימי מטלטל המסיח את הדעת - בזמן הכי פחות מתאים - מאיומים חיצוניים ברמה קיומית.
המאבק נגד הגלות
לפני כמה עשרות שנים כיכבה על מסכי הטלוויזיה בארה"ב סדרת מדע בדיוני בשם "מכונת הזמן". גיבורי הסדרה יצרו מכונה שיכלה להטיס אותם במרחבי הזמן, כשבכל פרק של הסדרה בחרו גיבוריה לחזור לצומת היסטורי ולהשתתף באירועים. בחוכמה לאחר מעשה, מעניין האם ניתן לבחור נקודה בשנות ה־30 שבחזרה אליה במכונת זמן ניתן היה להטות את מהלך ההיסטוריה ולמנוע את השואה.
גם יריביו של זאב ז'בוטינסקי לא מערערים על כך שמכל המנהיגים היהודים, היה זה הוא אשר ראה בצורה חדה את הסכנה האורבת. בקיץ 38', בבית הכנסת הגדול בוורשה, הוא קרא לעם היהודי: חסלו את הגלות, פן הגלות תחסל אתכם. יריביו הפוליטיים עשו הכל להשתיקו.
הם המשיכו להטיח בו את ההאשמות הלעוסות לעייפה שהוא משחק לידי האנטישמים שרוצים לגרש את היהודים, ושהוא מגייס את היהודים לסייע להם מרצון. אבל האמת היא שבאותה עת הצלה המונית כבר לא הייתה אפשרית, כיוון שבאותה עת הימלטות המונית מאירופה כבר לא הייתה ישימה.
ועידת אוויאן לא הצליחה למצוא מדינות שיסכימו לקלוט כמות משמעותית של יהודים, ובריטניה פעלה בנחרצות נגד כל ניסיון להעלות כמות משמעותית של יהודים לארץ ישראל.
לא כזה היה המצב לאחר הסכמי בן־גוריון וז'בוטינסקי ב־1935. למועד הזה היה ראוי ונכון לכוון את מכונת הזמן, כי ההסכמים הללו פתחו תקווה גדולה לאיחוד כוחות. הם באו לעולם לאחר שנים של אלימות ויריבות בין הרוויזיוניסטים למפא"י, שהגיעו לשיא בעקבות עלילת הדם שהעלילה תנועת העבודה על הרוויזיוניסטים כי הם רצחו את חיים ארלוזורוב. בעקבות הזיכוי בבית המשפט קרא ז'בוטינסקי להידברות.
עסקני מפא"י והציבור שלה רווי השנאה - תולדת הסתה בלתי פוסקת - הקשו על קיום שיח גלוי, אבל דוד בן־גוריון נפגש בחשאי בלונדון באוקטובר 1934 ל־16 שיחות עם ז'בוטינסקי. בשבע השיחות הראשונות הסכימו על הפסקת האלימות שבין המפלגות ועל הסכם עבודה בין ארגוני העובדים, ובתשע השיחות האחרונות כבר דיברו על שיתוף פעולה.
בסופו של דבר, הם הגיעו לשלושה הסכמים שעוררו התנגדות עזה בשתי המפלגות. ז'בוטינסקי התעלם מהתנגדות גורפת בארץ ישראל של בית"ר, הסתדרות העובדים הלאומית והסניף הישראלי של התנועה הרוויזיוניסטית.
הוא הודיע להם כי יוכלו להשמיע את עמדתם בכינוס השישי של המפלגה הרוויזיוניסטית בקרקוב, בינואר 1935. שם, הוא הצליח בקושי רב להעביר את ההסכם. בין המתנגדים לאישור ההסכם היה מנחם בגין, שהזכיר לז'בוטינסקי כי בן־גוריון קרא לו "ולדימיר היטלר".
ההסתדרות התערבה והרסה
ההחמצה ההיסטורית הגדולה נולדה בצד השני והייתה נעוצה בהבדלי אופי המנהיגות של בן־גוריון וז'בוטינסקי באותה עת. בן־גוריון שלט במנגנון של מפא"י ומעמדו היה בלתי מעורער במרכז המפלגה, אך ככל שהכרעות הועברו לפורומים רחבים יותר, הוא התקשה לגייס רוב לעמדותיו. ז'בוטינסקי כפה את רצונותיו על המנגנון המפלגתי, בכוח הציבור המפלגתי הרחב שתמך בו תמיד.
ואכן בן־גוריון, בעזרתו של ברל כצנלסון, הצליח אומנם להעביר את ההסכם במרכז מפא"י ואפילו בוועידה. אולם היות שאחד ההסכמים נגע ביחסי העבודה, דרשו המתנגדים לקבל גם את אישור ההסתדרות הכללית. תחת איומי פילוג מפא"י מצד יצחק טבנקין והקיבוץ המאוחד, נאלצו כצנלסון ובן־גוריון להביא את ההסכם למשאל חברים בהסתדרות.
שם הצליחו טבנקין והדור הצעיר של מפא"י, שהונעו משיקולי צבירת כוח במפא"י מול בן־גוריון, יחד עם השומר הצעיר, שהתנגד עקרונית לכל קשר עם ה"פאשיסטים" - להפיל את ההסכם. 16,474 מול 11,522. בעקבות ההצבעה קרסו ההסכמות. במקום שיתוף פעולה לפתיחת שערי ארץ ישראל לעליית הצלה - מלחמות חורמה.
בן־גוריון קיבל את דין התנועה. לאחר הקונגרס הציוני בלוצרן בספטמבר 1935 כתב לילדיו: "היה ברור שכאן נעשה משגה כבד... ידעתי שעליי להיכנע לדעת הרוב ולעשות מצדי הכל שהמשגה שנעשה על ידי הרוב לא יתנקם בתנועה".
ז'בוטינסקי, שבלונדון שקד על גיוס בן־גוריון לרעיון החתמת 2 מיליון יהודים על עצומה שתדרוש מבריטניה לקיים את התחיבויותיה לציונות, פרש מהתנועה הציונית כדי לבצע זאת בעצמו באמצעות הסתדרות ציונית מתחרה. בישראל נבלם המאמץ לאיחוד המחתרות.
ביולי 1937 פורסמה תוכנית החלוקה של ועדת פיל. היא הציעה הקמת מדינה יהודית על 17% מארץ ישראל המערבית, שהם 4% מהשטח של הבית הלאומי לעם היהודי שאושר בחבר הלאומים, אבל שהמדינונת הזו תהיה פתוחה לעלייה יהודית בלתי מוגבלת.
האם ייתכן שאם כל המנהיגות הייתה מאוחדת ללא חששות פוליטיים הדדיים, ניתן היה כצעד ראשון להסכים להצעה שהערבים בלאו הכי דחו, כדי לאפשר עליית הצלה מאירופה? בפועל לא העזו חיים ויצמן, גולדה מאיר ובן־גוריון, שנטו לתמוך בה, לעשות זאת בגלוי נוכח חזית של השמאל והימין על כל אגפיו.
הבריטים, שנתקלו בהתנגדות יהודית וערבית, גנזו אותה - וליהודים בגרמניה ובפולין אבדה התקווה להצלה. האם גם בימים אלה השנה היא 1935 או 1937, ואנו עסוקים, כדרכנו, במלחמות היהודים?