לחייל שעליו אכתוב בטור אולי המדכא ביותר שכתבתי אי־פעם, לא יקדישו שיר ביום הזיכרון. כך אני יכולה להעריך. החיים שלו כל כך עקומים, שמה כבר ישירו עליו? היה דפוק, ישב בכלא, לא ספרו אותו? אני מרגישה חובה להזהיר: זה טור שמזמין לדפדף הלאה. רק אחר כך יצוצו השאלות: איך לא דיברו על זה? למה לא שמענו?

אז מה יש לנו, בסיפור הזה, שלדעתי כל אמא וכל אבא, כל מועמדת ומועמד לשירות ביטחון, כל גורם וגורם בצבא צריכים להכיר: חייל בודד, מנותק מאחיו ומהוריו, שעלה לארץ בגיל 17 מטעמי ציונות ושירת ביחידה קרבית. במהלך השירות, החייל, שאובחן כבר בילדותו עם הפרעות התנהגות, הורשע בעבירות קשות ונשפט למאסר ממושך בכלא הצבאי עם השם המליצי “נווה צדק". אותו נווה צדק שבעבר הקדשתי לו את אחד מטוריי וכדאי לבדוק מה קורה בו לעומק.

בזמן שהחייל החל בריצוי ארבע שנות המאסר שנגזרו עליו, קרו כמה דברים. הראשון: הוא החל בטיפול שיקומי אינטנסיבי מתוך הבנה שנסיבות חייו האישיות, הנפשיות והמשפחתיות הקשות הן גורם מכריע בעובדה שהגיע לאן שהגיע. השני: הוא הכיר שם חברים שהקשיבו לו. השלישי: הוא הרגיש רע מאוד. סביר להרגיש רע מאוד בזמן שהות בכלא. אולי זו הסיבה שכאשר פנה פעם אחר פעם לגורמים רפואיים בכלא, בטענה שהוא מרגיש גרוע וסובל מכאבים קשים, הם נתנו לו בעיקר משככי כאבים.

ואולי לא. ירידה במשקל, כאבים קשים בגוף, הזעות לילה, והוא קיבל מהם אקמול ותרופות שאפשר להשיג בכל סניף פארם. ככה במשך כשנה. כשסוף־סוף נלקח לבדיקות מקיפות בבית החולים, הגיעה התשובה החד־משמעית. סרטן. הודג'קינס לימפומה. גרורות מפושטות באיברים הפנימיים. שלב רביעי.

דרך התלאות לא נגמרה כאן. ככה זה: בנאדם נשפט על עבירה X ומקבל עונש Y, והסביבה תמיד תרצה להחמיר בעונשו, כך שהעונש יהיה YYY. לצבא שלנו, חזק ומפותח ככל שיהיה, אין היכולת לטפל בו במסגרות הרפואיות שלרשותו, לשירות בתי הסוהר גם לא בדיוק, אבל הצבא מתעקש שיועבר לשם.

הסנגוריה הצבאית, לעומת זאת, ביקשה לשחררו לביתו לאחר שבדוח רפואי מפורט מבית החולים צוין במפורש שהטיפול שקיבל עד כה לקוי לתפארת, הן מבחינת התנאים וגם מבחינה נפשית, ועלול לסכן את מצבו ולהוביל להידרדרות מיידית ולקריסת מערכות. איזה בית, תשאלו, הרי הוא חייל בודד. אז הנה נמצא בית: אחת האמהות של החברים שהזכרתי מוכנה לקחת אותו תחת חסותה לתקופת הטיפולים. כלומר, אם ישרוד אותם: מדובר במינימום חצי שנה של כימותרפיה אגרסיבית ורשימת תרופות שגם לסבא שלי לא הייתה כשסחב את כל המחלות של העולם באחרית ימיו.

עכשיו הצצה אל מאחורי הקלעים. חפשו את הסיפור הזה בתקשורת. לא תמצאו, להוציא אתר אחד, וגם הוא באיחור ניכר. חצר אחורית תישאר לנצח בחצר האחורית. כלי תקשורת רבים יודעים על הסיפור ולא מספרים אותו. כל אחד ותירוציו הוא. האחד עובד רק על תחקירי ענק, ועם כל הכבוד, מה זה חיים של חייל אחד, השנייה בחופשה (“זה דחוף?", היא שואלת ברצינות תהומית), האחר מאוד עמוס, בדיוק עובד על עריכה של כתבה אחרת. וכמה חשיבות עצמית!

אם לא הייתי מכירה מקרוב, זה עוד עלול היה להפתיע אותי. האמת, לצערי, פשוטה. מבחינתם הוא סתם חייל עם סיפור חיים עלוב, והם לא לבד. לשכת שר הביטחון מעודכנת וגם הגורמים הכי בכירים בצה"ל. הכי גבוהים. דובר צה"ל מעודכן. אותו דובר צה"ל שבכל פנייה אליו מקפיד לשגר תגובה שבה הוא מפרט באדיקות את העבירות המגעילות של הבחור הזה ורק אחר כך עובר לרשימת דברים שהיו או לא היו מבחינת התפקוד של הצוות בכלא.

תגובה ארוכה ואיך לנסח בעדינות - יצירתית: “האסיר נידון לעונש מאסר לריצוי בפועל של ארבע שנים. האסיר שוהה בכלא הצבאי ומקבל טיפול ההולם את מצבו. לאורך כל תקופת הכליאה, האסיר קיבל טיפול רפואי בהתאם לתלונות הרפואיות ולצורך הרפואי באותה עת. מרגע תלונתו, עבר בירור רפואי מהיר ומתקדם. לא נגרם עיכוב באבחנה והוא ימשיך להיות מטופל ככל שיידרש. לאור חסיונו הרפואי, לא ניתן לפרט בנושא. הוועדה הצבאית להעברת כלואים לכלא אזרחי דנה בבקשת גורמי הכליאה להעבירו לבית כלא אזרחי. בפני הוועדה הובאו כלל השיקולים הנוגעים בדבר לרבות חומרת העבירה שבה הורשע והעונש שהוטל עליו, מצבו הרפואי ואפשרויות הטיפול בו בבסיס הכליאה הצבאי.

“בדיון המשך בבקשה, החליטה הוועדה כי הכלוא יועבר לשירות בתי הסוהר במועד המוקדם האפשרי, שיתואם בין שב״ס והמשטרה הצבאית, להמשך ריצוי עונשו, בשים לב שהדבר נדרש לשם טובתו הרפואית". ובכן, בשביל זה אנחנו כאן. בשביל לספר על מצבו הרפואי המידרדר. כאמא לחייל שזה עתה השתחרר ועוד אחד שעומד להתגייס אני מבקשת להזכיר: חומרת העבירות שהחייל החולה הזה נשפט עליהן אינה רלוונטית לתפקוד של הצוות בכלא הצבאי.

נקודות האור במה שנראה כמו תאונת שרשרת, כמעט כמו תמיד, מתגלות באנשים פרטיים שאכפת להם. מפקד יחידה עילית שפרש וחבר אל סנגור צבאי, גם הוא קצין בכיר לשעבר שפרש, חיילים עצורים וכלואים אחרים והוריהם, אנשים פרטיים שמתנדבים עם חיילים בודדים והסנגוריה הצבאית, שהגישה בימים האחרונים עתירה דחופה לבג"ץ בבקשה למנוע מהצבא להעביר את החייל החולה לבית סוהר אזרחי בעוד ערעור על גזר דינו לאור מצבו צריך להישמע עוד השבוע. ערב סגירת הגיליון, בג"ץ דחה את הבקשה לצו ביניים ולא מנע את העברתו וקבע דיון דחוף בעתירה. מה יהיה? שאלה טובה. אני יודעת מה לא יקרה: לא ישירו לו שיר.