"הפגנת המיליון" לא הייתה מיליון, לא חצי, אפילו לא רבע, אבל הוכיחה שיש לימין בסיס אידיאולוגי ואנושי אמיתי להקמת מדינה משלו, כולל הרכב ייחודי של ממשלתו.
אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות הוכיחו פעם נוספת, בגדול ובאופן נחרץ, שאין דרך חזרה מהיפרדות בין הדת הלאומנית ובין הדמוקרטיה הליברלית. רוצים הידברות? בבקשה: על שתי מדינות, רצוי מהר ככל האפשר, ולפני שנידרדר להרס עצמי כמו האירים, כמו האיראנים, כמו במלחמת האזרחים בארה"ב, או כמו כל זוג עיקש בדרך לגירושים שיורה לעצמו ברגליים ופוגע בילדים.
הדיבורים על "אחדות" טובים בערך כמו "שיחות" של זוג מתגרש על צ'אנס נוסף (אחרי מאה קודמים) לזוגיות מתפוררת. אין מצב לפשרה בין דמוקרטיה ליברלית־חילונית, לבין תיאוקרטיה, פלוטוקרטיה ואוטוקרטיה. המשכיות וניצחון של אחד משני הצדדים, עכשיו או בעתיד, יוביל למרי ומרד של הצד השני עם סיכוי לא רע לאלימות. עניין לא נעים בכלל.
הקרע הזה בעבע בקרביים של החברה הישראלית מאז היווסדה כמו כיב סמוי שצבר מוגלה. פה ושם היה התקף ונוצר עימות בין דת ומדינה, ומה שהיה עב קטנה ככף יד אי־שם באופק (מלכים יח) החל מתקדר משך השנים בהמתנה לסערה המושלמת, זו הנוכחית. הנסיבות: בפברואר 2018 פרסמה משטרת ישראל את המלצתה להגיש כתב אישום נגד בנימין נתניהו על קבלת שוחד בתיקי 1000 ו־2000. נתניהו התחרפן. אין דרך בעולם שהוא לא שמע כבר אז ומאז בחשכת הלילה קרקוש מתכתי של בריחי ברזל.
בפברואר 2018 החל קרב ההכרעה בין דמוקרטיה לדיקטטורה. בנובמבר אותה שנה פרסמתי בירחון "ליברל" תיאור מנומק על הפער המתרחב בין מדינת "תל אביב" ומדינת "ירושלים" (כ־5,000 מילים, מומלץ, לחפש בפייסבוק). "תל אביב" כהשתקפות רוח המדינה החילונית־דמוקרטית, ו"ירושלים" עם מאפיינים של יהדות וסממנים בעייתיים של לאומנות ומשיחיות.
הרעיון היה שיקוף של מציאות מתגלגלת: תל אביב תהפוך לבירת המדינה הדמוקרטית ונגזרותיה מאילת עד מטולה, וירושלים תהפוך למעין ותיקן ונגזרותיה מבני ברק עד ההתנחלויות. ממילא תלאביביזציה וירושלמיזציה מתבצעות מקצה הארץ ועד קצה והקרע הולך ומקצין. המאבקים נסבים סביב משאבי מדינה, עמדות כוח, אידיאולוגיה, פוליטיקה ובעיקר התגבשותה של זהות נפרדת. מאז 2019 הלכו אזרחי ישראל לבחירות ארבע פעמים במשך שנתיים, עד שנתניהו, שמתפקד תחת איום כלא, הרכיב בדצמבר האחרון, בתום הסבב החמישי, את ממשלת הימין על מלא שלו.
לחתוך הפסדים
באוגוסט 2021 פרסמתי ב"ליברל" הצעה־תוכנית לחלוקת מדינת ישראל הנוכחית לאזורי ריכוז שבטיים, מעין קנטונים שיצמצמו את חילוקי הדעות ויקלו על החיים המשותפים. נעזרתי אז בפרופ' ארנון סופר, גיאוגרף ודמוגרף מוביל שחינך את כל שירותי הביטחון בישראל.
בינתיים השתנה הנוף הפוליטי. תלותם של נתניהו ודרעי, הליכוד וש"ס (אישית ומפלגתית) בציונות המשיחית ובדמויות מעורערות הפכה אותם למריונטות של בן גביר, סמוטריץ', מאי גולן וטלי גוטליב. התוצאה: מה שקורה ברמת הלכידות הפנים־ישראלית הוא לא "קרע" ולא "שבר", אלא כישלון של ניסוי היסטורי שהחל עם רעיון כביר של כור היתוך יהודי־ישראלי, שנכשל. קורה, ולא בפעם הראשונה.
זו בהחלט טרגדיה לאומית, והיא כיום ברמה של נמק דוהר. אם לא נצליח לחתוך חלקים נגועים (כל צד סבור שהצד השני נגוע, כן?) אזי מערכות הגוף, כולן, תקרוסנה. התקווה היא שפרקטיקת ההישרדות שמעבר לקרקס הנוכחי תביא להבנה משותפת בדבר חוסר היכולת למשוך יחד את העגלה, וכי יש צורך בהול ואמיתי לחתוך הפסדים ולהציל את מה שנותר.
השאלה היא כיצד מחלקים את ה"רכוש" שהוא המדינה, מה שמחייב חלוקה גיאוגרפית וזהותית. לא טרנספר פנים־ישראלי, אלא חלוקה לשתי ישויות. החל משתי תעודות זהות וכלה בבחירות. כל צד בממשלה שלו. ממילא כמעט כל אזרח במדינת ישראל מחזיק בתעודת זהות דמוקרטית או ימנית, בנוסף על זו הרשמית.
כבר כיום יש מגמה ברורה של רילוקיישן וזליגת אוכלוסייה לאזורי נוחות זהותית. בארה"ב יש כיום זליגה של דמוקרטים שמהגרים ממדינות רפובליקניות למדינות דמוקרטיות. אצלנו המצב מחייב הנפקת תעודת זהות נפרדת והקמת מוסדות מדינה נפרדים. למי שלא קלט עדיין: מדובר בשתי תעודות זהות לשתי ממשלות, כשכל אזרח משלם את מסיו למשרד האוצר שלו.
ברור שאזרח "דמוקרטי" יכול לגור באזורים "הלכתיים" ולהפך, אבל יצביע לממשלה שלו ולמוסדותיה. אין כל סיבה שאזרח חילוני לא יכבד את סביבתו הדתית ואזרח דתי לא יכבד את סביבתו החילונית. כיצד אוכפים סרבני להכעיס? לא יודע. אולי לחץ חברתי שישפיע על ההתנהגות או יביא להגירה מאזור לאזור, כפי שקורה בכל עיר, שכונה או כפר במקרים של נטעים זרים, כמו חילונים במאה שערים וחרדי בחוף נודיסטים.
אם רעיון שתי מדינות (יהודית וישראלית) לעם אחד עדיין לא נקלט, צריך להבין שהאלטרנטיבה היא מלחמת אזרחים מתמשכת או השתלטות גמורה של צד אחד, לא חשוב ימין או שמאל, על הצד השני. נראה שלצד ימין אין בעיה עם השלטת דיקטטורה. ממילא רובו חי בדיקטטורה אלוקית והשאר מקבלים בהכנעה או ברצון דיקטטורה משפחתית־שושלתית. מדינת הימין תזכה ל"תמיכה כלכלית מסיבית" בסגנון אוגנדה, שם מממנים האוונגליסטים תומכי ישראל המשיחית אג'נדה משיחית נוצרית מבוססת פתולוגיה אנטי־להט"בית בסיוע משטר מושחת.
כרגע, כשהדמוקרטיה הישראלית עדיין מפרפרת, יש לימין עדיפות פרלמנטרית ברורה, אבל לך דע. גלגלים מסתובבים. והציונות של השמאל כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לנהל פרקטיקה שלטונית אכזרית. לממשלה הנוכחית יש כוונות ברורות בנושאי דת־מדינה וגבולות המדינה. אין דרך בעולם שהרעיונות האלה יהיו מקובלים על חצי עם שחלוק עליה קטגורית בנושאי דת ומדינה, אזרח ומדינה, וככל הנראה גם גבולות המדינה.
זהו פשרו המעשי של השינוי התחיקתי־משפטי שאליו חותרת הקואליציה והוא נועד, בין השאר, לתקף את היכולת לספח שטחים. תפקודה של מערכת הביטחון בשתי הישויות הוא עניין מסובך, אבל פתיר מקצועית.
הסיבוב האחרון מול הקואליציה הסתיים בניצחון צה"ל, שהכניע את קבינט המשתמטים ותומכיהם. המטכ"ל ניהל אז מאזן ירי מבוקר מול חיזבאללה וחמאס, שנהגו באיפוק דומה. בינואר האחרון אישרה ממשלת הונגריה – נדבך מדיני, רעיוני וידידותי של ממשלת נתניהו – חוק שמאפשר להדיח כל קצין מעל גיל 45. מאז הודחו מאות קצינים בכירים, כולל הרמטכ"ל, ובלא לספק הסבר.
אז בצלאל, כבר אמרת במהלך הבחירות שתמנה קצינים "משלנו", מה אתה אומר?