בשבוע שעבר התפרסם בביטאון אוניברסיטת פרינסטון בארה"ב מאמר שנכתב בידי שני פרופסורים באותו מוסד מהולל. האחד פרופסור לפסיכולוגיה ונוירוביולוגיה והשני למדעי ההתנהגות ומדיניות ציבורית.
להחזיר את פעולות התגמול: על ישראל לסלק את הווקף הירדני מהר הבית
שביתת ההסתדרות הרפואית היא הפרה של שבועת הרופא וכתם למקצוע
והם כותבים מאמר שנועד להזהיר את הסגל, הסטודנטים והנהלת האוניברסיטה מפני מינויו של ישראלי אחד, רונן שובל, פובליציסט וד"ר לפילוסופיה פוליטית, חוקר ומרצה אורח בפרינסטון, כיוון שהוא איש ימין מובהק. אולי מיותר לציין כי שני מחברי מאמר השטנה, הפרופסורים אלדר שפיר ואורי חסון, הם ישראלים לשעבר.
השבוע סיימתי קריאת ספר מרתק - "ספרי יעקב", ספרה של כלת פרס נובל לספרות, הפולנייה אולגה טוקרצ'וק. על גבי 700 עמודים מגוללת המחברת את קורותיו של יעקב פרנק והכת שהקים באמצע המאה ה־18 בפולין, בטורקיה ובגרמניה. חסידיו של פרנק ראו בו משיח, ממשיכו של "המשיח" שבתאי צבי, אשר בעקבותיו קבע גם הוא כי בימות המשיח מתבטלות מצוות התורה.
ולכן הנהיג פרנק פולחן שעיקרו תפילות, אורגיות המוניות, גילוי עריות, חילול שבתות וחגים, אכילה בפומבי ביום הכיפורים ובט' באב, אכילת טריפות וחזיר, ועיקרי אמונה המתבססים לכאורה על הקבלה ועל ספר הזוהר, אבל דומים ל"שילוש הקדוש" הנוצרי. כשנחשפו מעשי התועבה שלו, הטילו עליו הרבנים חרם ונידוי.
בתגובה, הכריז עליהם פרנק מלחמת חורמה. הוא התנצר עם רבים מחברי הכת שלו, ותמורת התנצרותו תבע וקיבל משפט פומבי נגד היהודים "תומכי התלמוד". ב"משפט" הוא טען, בין השאר, כי היהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים לאפיית מצות, כיוון שכך הם מצווים בתלמוד.
את ראשי התיבות דצ"ך עד"ש באח"ב המייצגים בהגדה של פסח את עשר המכות, הסביר פרנק ל"שופט" – הארכיבישוף של הקתדרלה בלבוב - כראשי תיבות של המשפט "דם צריכים כולנו, על דרך שעשו באותו איש (כלומר בישו) חכמים בירושלים". ואף שהאפיפיור שכיהן באותה עת קבע כי כל עלילות הדם נגד היהודים הן שקר, קיבל הארכיבישוף את טיעוניהם של פרנק ואנשיו – והרשיע את היהודים. מכאן ועד לפוגרום דמים רצחני הייתה הדרך קצרה.
רבים מהיהודים הבוגדים בעמם, בדתם, באמונתם – מרגישים חובה לחבור אל הגרועים שבאויבי היהודים. כך הפכו מומרים לאורך ההיסטוריה לשונאי ישראל מובהקים. כך הפך השמאל הפוסט־ציוני והאנטי־ציוני למי שמצדיק את עלילות הדם נגד מדינת ישראל, שותף בהאשמתה בפשעי מלחמה נגד הערבים, ברצח עם ובאפרטהייד. אין דבר שמשמח את שונאי ישראל בעולם יותר מיהודים, ומוטב - ישראלים, שמאמצים ומפרסמים את עלילות הדם הללו ומפרסמים "מחקרים" המוכיחים את טענותיהם.
אנטישמיות אסורה בדת הפרוגרס המערבי, אבל אנטי־ישראליות היא עבורם מצווה מן המובחר. כלי נפלא המאפשר להם להישאר אנטישמים בוטים, אבל להיראות נאורים ומתקדמים. וכל היהודים והישראלים התומכים בהם, הופכים עבור שונאי ישראל לדגל: הנה יהודים וישראלים המודים בפומבי בפשעי ישראל. אפשר היה לערוך רשימה ארוכה של ישראלים אנטי־ציונים שהתנחלו באקדמיה המערבית – ומשלמים דמי כניסה ושכר דירה בהשמצות ובעלילות דם נגד ישראל. ואין הם מסתפקים בכך, אלא בדומה לפרנק ולכת דיליה – הם רודפים את אותם יהודים וישראלים שלא בגדו בעמם ובציונותם.
לכן, נכתב מאמר השטנה נגד ד"ר רונן שובל. המחברים חוששים כנראה שמא יוכיח שובל בהרצאותיו לסטודנטים את ההבלים והשקר של שונאי ישראל שבפרינסטון. ולכן – מה להם פלורליזם, מה להם חופש ביטוי! צריך לגרש מפרינסטון מרצה ישראלי שהוא איש ימין. שאינו שונא ישראל.
וכך נוהגים גם במבחר חוגים באקדמיה בארץ. חוסמים קידום של כל מי "שאינו משלנו", כלומר מהשמאל הפוסט־ציוני או האנטי־ציוני. יש פקולטות שבהן אין דריסת רגל לציונים.
ואקדמאים צעירים ממש חוששים להתבטא ולהזדהות פוליטית, כי השמאל הרדיקלי שולט בחוגים הללו ואינו מהסס לרדוף כל מי שחושב אחרת. והם מרחיקים לכת: מי שלא מוכן להזדהות בפומבי עם עמדות השמאל – הוא כנראה איש ימין. ועל פי מיטב המסורת הקומוניסטית "מי שלא איתנו – הוא נגדנו".
כבר הגמרא ידעה להבדיל בין שני סוגי מומרים - מומרים לתיאבון ומומרים להכעיס. "לתיאבון" הם אלו שהמירו את דתם מטעמים חברתיים וכלכליים. כדי שייפתחו בפניהם שערי החברה הנוצרית (או המוסלמית) ויוכלו לצאת ממעגלי העוני שנכפו על היהודים, שנמנע מהם עיסוק במקצועות רבים, תפקידים במינהל ציבורי או לימודים אקדמיים ("נומרוס קלאוזוס"). הם לא המירו דתם מטעמי אמונה אלא מטעמי נוחות. הגמרא וחכמי ישראל בדורות הבאים התייחסו אליהם בצער ובסלחנות, והגדירו כי מצווה לנסות ולהחזירם.
"מומרים להכעיס" היו אחרים. הם אלו שעברו על מצוות התורה, בגדו בעמם ובדתם, עברו לדת אחרת – רק כדי למרוד בדת אבותיהם. להילחם ביהודים שנותרו נאמנים לה, להכעיסם, לפגוע בהם או אפילו להשמידם. אליהם מתייחסת הגמרא כאל אויבים שיש להילחם בהם. כאלו היו יעקב פרנק ותלמידיו.
בימינו קשה לעתים להבדיל בין שני סוגי המומרים. רבים מהם חילונים מובהקים, או אתיאיסטים, ואין להם כל עניין במצוות דתיות. לא היהודיות ולא אחרות. ההמרה שלהם מתבטאת בתחום הלאומי. לעתים ה"להכעיס" יצאו לדרך מטעמי "לתיאבון", כדי להתקבל ביתר קלות באקדמיה למשל. אך חלקם, כדרך מומרים, לא עצרו בתחנת האדישות. הם רוצים להוכיח שהם צדיקים יותר מהאפיפיור. ומ"לא ציוניים" הפכו אנטי־ציונים, אויבי מדינת ישראל.
רבים מהם מדברים בשם ערכים ליברליים כלל־אנושיים. בשם הנאורות. אבל כיוון שדת הפרוגרס המערבית מחייבת אותם לנקוט עמדה אופנתית נגד כל מי שאינו תומך באמונתם החדשה - הם נרתמים לעגלה הזאת של שנאת ישראל בהתלהבות המאפיינת מומרים להכעיס. הנאורות שלהם צבועה וחלולה. הפלורליזם שלהם הוא מונוכרומטי. חופש הביטוי שלהם מצטמצם לאלו המדקלמים כמוהם. את האחרים צריך להשתיק. הנאורות שלהם חשוכה וטבולה בשנאה.
נחזור ליצירת המופת של אולגה טוקרצ'וק. גם היא מבינה ששאיפות הגאולה של יעקב פרנק והנוהים אחריו, והמשיחיות שלהם, נבעו תחילה משאיפה להוסיף אור אל אפלת חייהם. להשתחרר מהשעבוד שבו היו היהודים נתונים וממצבם העלוב. אבל מתוך שהתבדלו והתרחקו - גם פיתחו שנאה לכל מה שנטשו בדרך אל האור החדש שלהם. שנאה לאלו שלא בגדו בתורת אבותיהם. כך יצרו הפרנקיסטים מערכת אמונות ודעות אפלות ומעוותות.
טוקרצ'וק דנה בנאורות, זו הנגזרת מהמילה "אור", אבל היא יודעת שכאשר מוטל אור בהיר על משהו – הוא גם יוצר צל אפל. והאפלה הזאת היא חלק מהאור, ומן הנאורות הנגזרת ממנה. "נאורות היא ביטוי של חוסר אמון", היא אומרת מפי אחד מגיבוריה. "היא מתחילה כאשר אדם מאבד את האמונה בטוב ובסדר העולם".
זה כנראה מה שקרה גם לרבים מה"נאורים" בימינו. האור שהם מתיימרים להפיץ, או לכפות, על סביבתם – חושף את הצל שהם יוצרים. את האפלה הנובעת מתוכם.