בתקופה האחרונה התמכרתי ליוגה. וכשאני אומרת התמכרתי, אני נזהרת מכיוון שאני מודעת לכך שיש לי נטייה להתמכר לדברים, להיאחז בהם, שחלילה לא יברחו. לכן אני מקפידה להתמכר לדברים טובים, עד כמה שאפשר.
לא מעשנת, לא שותה בבית לבד אלכוהול, רק עם חברים, רק בנסיבות משמחות. אבל לפעמים אני מפתיעה את עצמי בתחושת ההיאחזות שיש לי בדברים, בצורך להתקבע על משהו, כי מי שמכיר אותי באמת יודע שאני ציפור נודדת, שאי אפשר להכניס לכלוב. המוח שלי כל כך חופשי, עד שאני לפעמים מתביישת ממנו כשאני מבינה שהגוף או ההתנהגות שלי לא מסונכרנים עם המחשבה.
כחלק מהסינדרום המקובע הזה, שאלוהים יודע מאיפה קיבלתי אותו, אני מוצאת את עצמי מדי פעם ״מתמכרת״ לסדרות, לספורט ולפעמים גם לאנשים. במידה. לא באובססיה. פעם הייתי מעט אובססיבית. כנערה הערצתי הרבה אומנים, זמרים ולהקות, למדתי כל פרט על חייהם. יש פרטים שאני זוכרת עד היום, על כמה מפורסמים שמסתובבים בינינו, שאני מתביישת להודות שלא נמחקו מעולם מהסיסטם.
אני לא יודעת למה קשה לי לשחרר. קשה לי לעזוב, קשה לי להיפרד, להגיד שדי, מספיק. לפני כמה ימים אמרתי לחברה שאני מאלו שתמיד עוזבים מאוחר מדי כל דבר. אני מזהה מומנטום, אבל תמיד מתעכבת לבצע, לנוע, לזוז מהמוכר. אני לא זזה לבד, אני צריכה שיזיזו אותי. תהיתי לא פעם מה מפחיד אותי, איך אישה הרפתקנית בראש כל כך מקובעת בגוף.
אז הלכתי ללמוד יוגה, בתקווה שאפסיק לפחד לנוע בלי לחשוב או לחשוש מלעמוד על הראש ולראות את העולם מזווית קצת אחרת. הלכתי ללמוד יוגה מתוך הבנה שאני צריכה לדעת לזוז לבד.
בניגוד לקיבעון שלי להידבק לדבר אחד, החלטתי שדווקא באומנות הגוף הזורמת ביותר במזרח וגם במערב, אני צריכה משהו אחר. אז אני מתאמנת אצל ארבעה מורים שונים ליוגה, כל אחד מאסכולה אחרת, בגיל אחר וניסיון חיים אחר. בהם יש פתוחים יותר ושמרנים יותר, רוחניים וחובבי טכניקה, ומצחיק לשמוע שהמורה מאסכולה אחת לא מבין את המורה מהאסכולה השנייה.
הפוליטיקה, שנדמה שהיא כל חיינו עכשיו, היא מיקרוקוסמוס של היקום והחיים עצמם. היוגה הראשונה והיוגה השנייה, מאבק בין אשטנגה לוויניאסה. כמי שנמצאת על התפר בין ישראל הראשונה לשנייה, אני חייבת לומר שגם ביוגה אני שם. אני עדיין לא יודעת מה אני אוהבת יותר, לפעמים טוב לי ביוגה הראשונה ולפעמים בשנייה. למה צריך לבחור?
אמרו לי שלוקח זמן לאבד את הפחד, לעמוד על הידיים, על הראש ולהתחיל לסמוך על איברי גוף שמעולם לא חשבת שהם כל כך חזקים, לתפוס את כל כובד המשקל של החיים על עצמם. פעם הייתי רקדנית וכבר עשור וחצי אני לא עושה כלום עם עצמי. הגוף מסתכל עליי, לפעמים בבוז, ואומר “מה נהיה ממך?". כשהתחלתי לתרגל, הוא אפילו אמר לי, מה כבר יכול לקרות בגיל 45 אחרי שנתת לכל המפרקים לקפוא מול מחשב ומקלדת. המוח עף, הגוף ישן.
“הגוף שלך זוכר", אמרה לי המורה. “הוא יכעס עלייך בהתחלה אבל אחר כך תצליחי להכניע אותו". ולא רק הגוף זוכר, הנפש זוכרת איך לפני 20 שנה הייתי יוצאת מהסטודיו לפני חצות ונוסעת בשני אוטובוסים הביתה כאילו כלום. כיום אני בקושי יוצאת בשש בערב לשיעור, ותמיד מתפללת שהוא יתבטל.
המטרה שלי הייתה לעמוד על הראש. משהו שגם כשהייתי בת 12 לא הצלחתי, בגלל הפחד ליפול. כאילו שמדובר בנפילה מגובה שאי אפשר להתאושש ממנה לעולם.
לפני כמה ימים, אחרי אירועים שונים, החלטתי לשחרר אחיזה. נותנת לחיים להוביל אותי למקום שלא חשבתי עליו, נותנת קצת יותר אמון בגוף שלי ממה שהוא קיבל. רגל ועוד רגל, עם התמיכה של המורה שהבטיח שהוא לא עוזב ורק הפציר בי לנשום והנה, אני עומדת על הראש. טריוויאלי לילדים בני 9 וליוגיסטים שאין להם אלוהים. או יש. ואני, בפעם הראשונה בחיים מצליחה לראות את העולם הפוך. לא נושמת, אבל הפוכה. כולם יפים יותר כשהם הפוכים.
“תנשמי", הוא הפציר בי, ופתאום לא הבנתי למה אנחנו נוטים לעצור את הנשימה בזמן פחד, אף על פי שהיא בעצם כוח החיים, ודווקא במקום שאנחנו צריכים אותה יותר מכל, אנחנו לא נושמים.
אז נשמתי, ונפלתי. ולא קרה לי שום דבר.