"ג'ונם!", קרא אליי אבא שלי באמצע הרחוב ואני התכווצתי. יופי, אבא. היית חייב? מה “ג'ונם" עכשיו, ואיזו עליצות. עוד יעלו עליי. ואם יעלו עליי, איאלץ מעתה להתעמת עם זה. ומהו ה"זה"?

אצטרך להיזכר בקול של סבא שלי, צבי, עם הניגון המלטף שיש רק למי שהגיעו מאזור מאוד מסוים באסיה. אבל אסור לי להכיר בליטוף שגלום בו. הרי זה ניגון שבדרך כלל מעלה גיחוך ומתגלגל לצחוק פרוע. ניגון של סוחרים בשנות ה־80 ברחוב יפו בירושלים, לפני עידן הרשתות והחפירות של הרכבת הקלה, שגזרו על חלקם פשיטת רגל. כאלה שהסחורה שלהם בחלון הראווה כמעט תמיד תהיה מתוארת בלשון יחיד. “נעליים אורתופד". שאומרים: “אתם קוסים ואני שוש־נה". קוסים. לא קוצים. שושנה במלרע אולימפי. אלה שהגיעו משם, פרס. הרי על פרסים מותר לצחוק. כמו שמותר על עדות אחרות - אבל קצת יותר. 

אם אחבור לצחוק הגדול, אולי לא יתעורר חשד, כמו בפעם ההיא שישבנו בארוחת ערב ובחור מתוק סיפר לנו על הבריחה המבהילה של משפחתו מפרס אחרי שהיו להם שם חיים עשירים ומלאים. זה היה הבית שלהם ובן לילה נאלצו לעזוב הכל. הם הגיעו לישראל, ופה הייתה להם קבלת פנים שלא ישכח לעולם. ילדים בכיתה נהגו לרדוף אחריו ולהכות אותו תוך קריאות “פרסי, פרסי". ואני? אני כבשתי את הצחוק הזדוני. אפילו הריסים שלי כבשו אותו. הפלתי מזלג וזחלתי מתחת לשולחן כדי לתת דרור לכל התאים שלי שצחקו. 

איראן ידעה במאה ה־20 שתי מהפכות מנוגדות: הראשונה, בשנת 1935, הייתה הפיכה צבאית בראשותו של הקצין רזה שאה פהלווי. סמכויות בתי הדין הדתיים צומצמו, על נשים נאסר להסתובב ברעלות, והגברים אולצו להסתובב ברחובות במגבעות, כדי להיראות אירופים. 

יותר מ־40 שנה אחר כך הופל שלטונו של השאה במהפכה מוסלמית שמרנית, שהשיבה את המסורות האסלאמיות בתרבות ובחוק. הבחור המתוק הזה, שסיפר לנו סיפור כואב שעדיין דימם אצלו, היה שם בזמן אמת. במקום להקשיב לו ולהבין שבסיפורו חבוי הסיפור של כולנו, עקורים בני עקורים שמצאו בארץ בית על אדמה רוטטת, אני צחקתי. 

האמת היא שאני לא ממוצא פרסי, אלא אפגני. זה סיפור נפרד. באזור הידוע היום כאפגניסטן, שנחשבה בעבר לחלק הצפון־מזרחי של פרס, חיו במשך שנים קהילות גדולות וחשובות של יהודים. 

על פי ד"ר יצחק בצלאל, חוקר מ"יד יצחק בן־צבי", הקהילה היהודית האפגנית היא הקהילה היחידה בעולם שבה הגברים ידעו קרוא וכתוב בעברית, כולל קהילות רוסיה ופולין שהוציאו מתוכן בנדיבות מופלגת בעלי תואר “גאונים". לכי תספרי לעולם שמוצאך במה שנתפס כתרבות של מערות ועריפת ראשים. לכי ספרי שהגניזה האפגנית המפוארת, ששוכנת בספרייה הלאומית, מעידה יותר מכל ספר אחר על העושר הרוחני והתרבותי. לכי ספרי שהסתרת את הספרים של הסבא הגדול שלך מפאת הפדיחה ורק בבר המצווה של הבן שלך, העזת להקריא מתוכם לקהל. 

על שולחני מונחים בערימה שלושה ספרים: “שירת משה - תרגום וחריזה של הספר מוסא נאמה מאת שאהין", שמוגש לראשונה בעברית. בספר הזה, שתרגם וערך באהבה ובחוכמה במשך יותר מעשור ברוך פיקל, מופיעים כעשרת אלפים בתי שיר. הם נעים מימי טרום הולדתו של משה רבנו, דרך האירועים המכוננים בחייו, ימיו במצרים, הנהגת עם ישראל במדבר והפיכתו לעם - ועד אחרית ימיו. 

שאהין היה המשורר היחיד שהעלה בלשון השירה הפרסית את סיפור חמשת חומשי התורה. תחילה, בשנת 1327, תרגם את ארבעת הספרים האחרונים של התורה - שמות, ויקרא, במדבר ודברים. ההשתתפות הדומיננטית של משה רבנו באירועים המתוארים בספרי המקרא הללו היא שהקנתה ליצירה זו את שמה: “מוסא נאמה", כלומר “ספר משה". שקעתי לתוכו. 

הספר השני הוא “המלכה", רומן היסטורי שכתבו ד"ר תמר עילם גינדין ומעיין אשכולי. גינדין מוכרת כפרשנית לענייני איראן במדורי האקטואליה. התרגלנו לכך שאם שומעים “איראן", בוודאי מרחף איזה איום מעל ראשינו ואיש משוגע בלופ בטלוויזיה. לא משנה כמה חמורים יהיו דבריו, הוא תמיד יישמע מצחיק. האח האבוד של פארוק. והנה, הרומן הזה, שברור היכן מתרחש, שופך אור חדש לגמרי על מגילת אסתר, תוך הסתמכות על מקורות פרסיים, יווניים ומקראיים בני התקופה, ואגדות ומדרשים איראניים וחז"ליים. 2,500 שנה וכלום לא השתנה, מיועצים חורשי מזימות ועד פוליטיקה קטנה שמובילה להחלטות הרות גורל. 

הספר השלישי, “דרך אל חזור", שכתבה שהין אליהקמל־זכאים הוא אישי מאוד, ובו סיפורה האמיתי של משפחה יהודית שנמלטה מאיראן לישראל דרך טורקיה, בעיצומה של מהפכת חומייני ומלחמת איראן־עיראק, זעזועים שהביאו לחוסר ודאות בקרב יהודי איראן. הם היו 90 אלף ערב המהפכה, ומרביתם היגרו או נמלטו ממנה. הם היו במשך דורות רבים חלק מהממלכה הפרסית הקדומה, שנוסדה על ידי המלך כורש בשנת 539 לפני הספירה. הממלכה הגדולה בממלכות העולם העתיק, ששלטה בחלקים גדולים של אסיה. 

עכשיו ברור לי יותר מתמיד שאני מוכרחה לבקר בתערוכה “חמש", שמוצגת במוזיאון אומנות האסלאם בירושלים ואוטוטו תינעל. בארבעת העשורים שחלפו מאז המהפכה האסלאמית ב־1979, אומנים איראנים הרגישו מחויבים לתמוך בזעקת המרד על ידי הגברת הקול הקולקטיבי והפצת המסר בטקטיקות מתוחכמות, בעיקר בספרות ושירה. התערוכה שאצרה אורלי כהן בוחנת את המחאה האיראנית מאז ספטמבר 2022, דרך סיפוריהן של חמש נשים איראניות מבין מאות, ששילמו בחייהן ובגופן את מחיר המאבק במשטר הקיצוני.

ברקע מתנגנים טראקים של די־ג'יי גונדי. פגשתי אותה בשבוע שעבר: קופצנית וחדורת להט. אמה היא הזמרת ג'נט יהודיאן רוטשטיין, שחזרה למורשתה הפרסית אחרי שנים ומשלבת פיוטים פרסיים אותנטיים ושירים ישראליים ממקור איראני. גונדי מדגישה שהיא מאוד גאה במורשת הפרסית שלה. אני מסתכלת על בת ה־26 הזו, מבינה שיש לי הרבה מה ללמוד ממנה, נכנסת לוואטסאפ ושולחת לאבא שלי מילה אחת ששמרתי מתוך המדבקות שקיבלתי: “ג'ונם". נשמה.