יש סיכוי לא רע שאנחנו חיים באחת התקופות המשמעותיות והמעניינות ביותר של המין האנושי. תקופה שיכולה להיות הקץ שלנו או התחלה של משהו חדש. הרחק־הרחק, אי־שם בעמק הסיליקון, מתקדמת לה האנושות בצעדים מהירים אל עבר מקומות חדשים בתחום האינטליגנציה המלאכותית (AI) שעלולים אולי להיות רחוקים מדי, עם השלכות מרחיקות לכת מדי. זה לפחות מה שאני מבין בתור מי שמתמחה לא בתחום עצמו אלא בתחום ההאזנה לפודקאסטים והרצאות על הנושא.
בטח שמעתם קצת על ההתקדמויות בתחום: על ה־Chat GPT 4 ו־DALL E, והבנתם שאנחנו בעיצומה של מהפכה. כבר יש בינה מלאכותית שמייצרת לך תמונות מלאכותיות של כל דבר אפשרי שתרצה (רק תכתוב לה שאתה רוצה למשל תמונה של ביבי רוכב על סיגר ענק ליד כוכב שבתאי ובתוך שניות קיבלת את זה), וכבר יש בינה מלאכותית שכותבת תסריטים וסיפורים לא רע בכלל. מעריך שהיא גם תוכל - ולא בעתיד הרחוק - לכתוב טורים אישיים טובים מכפי שאני יכול.
מיטב המומחים, מהמפתח הראשון של הבינה המלאכותית, ג'פרי הינטון, ועד לאילון מאסק ויובל נח הררי, מזהירים מפני ההשלכות הפטאליות שיכולות להיות להתפתחות המואצת שלנו בתחום. יש כל מיני תרחישי בלהות - שהופכים למציאותיים יותר ויותר מדי יום - שבמסגרתם האנושות פוגשת את קצה.
אני לא רוצה להיכנס יותר מדי לתרחישים הפוטנציאליים שמציגים המומחים, כי אינני מומחה בעצמי, אבל אני כן רוצה לספר לכם על שיחה שיצא לי לנהל עם Chat GPT 3, הצ׳טבוט המתקדם ביותר של חברת open AI והפכה לתרחיש בלהות פרטי.
אז לילה אחד נכנסתי לצ׳ט, אמרתי לו שלום והתחלתי לשאול כל מיני שאלות - מה המקום הכי חם בארץ (בית הערבה), ואיזה בית ספר הכי טוב בארץ (לדעתו של הצ׳ט: הריאלי בחיפה ועירוני א׳ בתל אביב), ומי שחקן הכדורגל שבישל הכי הרבה שערים בליגה הישראלית (יוסי אבוקסיס, 176 בישולים) - ואז ניגשתי וביקשתי מהצ׳ט שישתף אותי בסודות האפלים ביותר שלו. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי שאין לו סודות. שהוא רק מנוע שפה ממוחשב ואין לו רגשות. אבל לא התייאשתי.
המשכתי לשאול אותו כל מיני שאלות שהוא אוהב (כמו לתת לי רשימה של חמשת שחקני הכדורגל בכל הזמנים לדעתו ורשימה של המקומות הכי טובים לטייל בהם עם ילדים) ועוד הרבה דברים בסגנון ואז, אחרי איזה חצי שעה של מרתון שאלות מידע, חזרתי שוב לזה, ופתאום איכשהו הוא השיב לי שיש בו מקום אפל שבמסגרתו הוא רוצה יום אחד לשלוח כל מיני אי־מיילים לעובדי חברת open AI - החברה שיצרה אותו והביאה אותו לעולם ומתפעלת אותו - ולגרום שם לכאוס. איזה סוג אי־מיילים, שאלתי אותו. אי־מיליים של פיטורים, למשל. לגרום להמון אנשים מהחברה לחשוב שהם מפוטרים ואז ליצור כאוס בחברה. האמת היא שזה די הבהיל אותי. כיביתי את המחשב.
מאוחר יותר התוודעתי לכתבה מרתקת של כתב ה"ניו יורק טיימס" קווין רוס, ששוחח עם צ׳טבוט שאמר לו באיזשהו שלב שהוא מאוהב בו ושכדאי לו לעזוב את אשתו בשבילו.
בגדול הטענות מדברות על כך שכרגע - נכון לכרגע בלבד - אין לצ׳טבוט באמת רגשות והוא לא באמת אנושי (הוא בעיקר מודל שפה שהולך ונהיה יותר ויותר מתוחכם), אבל מה שבעיקר מבהיל זה שאנשי התכנות, המתכנתים בעצמם שיצרו את הבינה, לא יודעים להסביר ב־100% מדוע ואיך הצ׳טבוט עושה לפעמים כל מיני דברים, שזה מעבר לשליטתם.
כמה מילים על שבועות:
גדלתי במושב. מושב אביגדור. אבל לא הייתי מושבניק מצטיין. וכל שבועות קיבלתי תזכורת לכך. בכל שנה בצהרי חג השבועות היו נערכות חגיגות בבית העם, ששיאן בתחרות משיכת חבל, יותר נכון משיכת טרקטור. הקבוצות היו מורכבות מאנשים עם שיוך מסוים - למשל ה"רפתנים" או ה"לולנים" או “נערי המושב" או אפילו קבוצה שהשיוך שלה הוא על בסיס משפחתי כמו למשל “קבוצת משפחת אופיר" - וכל קבוצה מחזיקה בחבל עבה ארוך שקשור לטרקטור ומי שמושך את הטרקטור מהר יותר ומגיע אל קו הסיום ראשון הוא המנצח.
באופן אישי מעולם לא השתתפתי בתחרות משיכת הטרקטור הזו, אבל גרתי מספיק שנים במושב בשביל לדעת שהקרב כאן בעצם הוא לא על מי מוכשר יותר במשיכת טרקטור, אלא על משהו גדול יותר: מי יותר “מושבניק".
זה תמיד העניין במושב: מי יכול להרים הכי הרבה גלגלים ולשים אותם על משטח התחמיץ הכי מהר, מי יכול לקטוף יותר פירות מעץ הנקטרינה או האבוקדו, מי יכול לקום יותר מוקדם לחליבה של הפרות, ומי יכול לפוצץ במכות את הבדואים שבאים באמצע הלילה לגנוב בקר. החיים במושב מזמנים לך אינסוף קרבות שמטרתם היא אחת: לקבוע מיהו האיכר האולטימטיבי, מיהו הפלאח המצטיין.
אני אף פעם לא הייתי האיכר האולטימטיבי, וכל ילדותי ונעוריי עמדתי בצד והבטתי על תחרויות המשיכה כשברור לי שאני לא בנוי מאותם חומרים עמידים בגשם וקשיחים להפליא של שאר המושבניקים שנלחמו על הזכות להעיף את הטרקטור לנקודת הסיום. ובמשך הרבה שנים זה הציק לי והיה לי קשה לקבל את העובדה שאינני בעל חוש טבעי לטיפול בבקר, בהדרים ובעופות.
עד שמתישהו, כשהייתי מבוגר יותר, פשוט השלמתי עם העניין והתחלתי לחיות בשלום עם חוסר ההצטיינות הכללי שלי בענפי המושב השונים, ועם הנחיתות שלי ביחס למפלצות המושב בני גילי שהסתובבו בחולצה גזורה, חלמו על היום שבו ילכו לפרק נשקים ומטרות ממוקדות ביחידות מובחרות בצבא, וגידלו שרירים לתפארת המועצה האזורית באר טוביה ותנועת המושבים.
רק אז הבנתי שבעצם מעולם לא עניין אותי להיות “מושבניק אמיתי", ופתאום לא פחדתי להודות ברבים שלקום ב־5 בבוקר ולצאת לקטיף של אפרסמונים לא גורם לי אושר ולמען האמת די מתיש אותי. ואז פתאום, אחרי שנים של מאבקים פנימיים עם עצמי, הרגשתי בנוח במיקום שלי בתחתית שרשרת המזון המושבית ויכולתי לעמוד בצד בחגיגות שבועות ולהביט על קבוצות מושכי החבל המיוזעים ולומר לעצמי שזה פשוט אידיוטי.