קמפוס אוניברסיטת רייכמן בלב הרצליה הוא מהיפים בישראל. אני זוכר אותו מימי הבראשית שלו, כמרכז הבינתחומי, מכללה שהלכה מראשיתה בגדול. לצד מבני קומה אחת משומרים וגגות רעפים, צמחייה עשירה וממצאים ארכיאולוגיים, צצו מבנים חדשים, עם ציוד משוכלל ואולמי הרצאות מרהיבים. שלט קטן, כמעט נסתר מעין, מספר כי במתחם זה שכן בעבר הבסיס המרכזי של כוחות הנ”מ בצבא ההגנה לישראל מראשית המדינה עד 1994.
ממתחם צבאי הפך השטח למתחם אקדמי מפואר, ומאז שנת 2000 מארח המרכז, וכיום האוניברסיטה, את כנס הרצליה רב המוניטין. מדינאים מהארץ ומהעולם, פוליטיקאים, חוקרים, אנשי תקשורת מתכנסים לשני ימי דיונים רצופים, גדושים, להשמיע ברמה את קולם, ממצאיהם, דעותיהם. זוהי במה רבת תהודה, שמנוצלת להשמיע דעות חדשניות, כוונות מדיניות, רמזים לתוכניות לעתיד.
לא פעם הובעה תרעומת כאילו כנס הרצליה גונב את ההצגה לכנסת ישראל. כידוע, כאשר נישא נאום חשוב ודרמטי בכנסת, ההפרעות הן רבות. לא כן בהרצליה. הנואם מטיל את הפצצה, מסתלק לו ונפתח פולמוס ציבורי עז. המקרה המפורסם ביותר הוא מדצמבר 2003. ראש הממשלה אריאל שרון נשא את “נאום הרצליה” על ההתנתקות, אמר כי לא יחכה עד שהפלסטינים יעשו מאמץ לפתרון הסכסוך וייזום מהלך חד־צדדי - פינוי התנחלויות. אמר וביצע. עברו שנתיים, וגוש קטיף על 8,000 מתיישביו נעקר ממקומו.
בשבוע שעבר התקיים בקמפוס רייכמן כנס הרצליה ה־23, תחת הכותרת: “חזון ואסטרטגיה בעידן של אי־ודאות”. ראש הממשלה בנימין נתניהו לא נטל בו חלק. כצפוי, גם מהכנס הנוכחי יצאו כמה כותרות מעניינות שדווחו בהרחבה בכלי התקשורת. אף כי כמה משרי ממשלה נשאו דברם בכנס, או רואיינו, אי אפשר היה שלא לחוש ברוח האנטי־ממשלתית, שלא לומר מוטה, שנשבה מכמה ממושביו, בצדק או שלא בצדק. כמשתתף מוזמן – ותודה ליו”ר הכנס, ידידי האלוף (מיל’) עמוס גלעד, על הארגון המופלא - אתה בורר לעצמך מושבים שלהם תאזין, מה עוד שהכנס העמוס מתנהל בשני מסלולים מקבילים.
במוקד הכנס הפעם עמדו יחסי ישראל וארצות הברית. שוב ושוב עלתה השאלה: מדוע בושש הנשיא ביידן להזמין לבית הלבן את ראש ממשלת בעלת הברית ישראל? האין הדבר מעיד על נסיגה ביחסים בין שתי המדינות, החולקות אותם ערכים ואותם אינטרסים?
מעניין: כל הדוברים האמריקאים, ובראשם השגריר הפורש טום ניידס, שללו מכל וכל את הדעה כאילו אמריקה מתרחקת מישראל, סיפרו על מערכת יחסים מעמיקה בכל הדרגים, מאות שיתופי פעולה שאינם מוכרים ברבים, גם אם הובעה בוושינגטון לא פעם ביקורת כזו או אחרת על מהלכים והתבטאויות בצד שלנו. לעומתם, הדוברים הישראלים ביקרו בחריפות את “ההידרדרות ביחסים”, באשמת הממשלה כמובן, הניפו אצבע מאשימה כלפי נתניהו, והזהירו מפני הבאות. חשבתי בלבי: האם פרופ’ יוסי שיין וחבריו לדעה מדברים בשפת העובדות או בשפת הפוליטיקה?
אין לכחד כי הכנס עמד בסימן פוליטי, והיו בו מושבים שנישאו בהם דברים שאינם נופלים בחריפותם והטייתם מדברים שנשמעים בהפגנות קפלן. כך מושב על המשבר הפנימי, שבו הדוברים – גדי איזנקוט, תמיר פרדו, אמיר אשל, ובהנחיית לא אחר מאשר בן כספית – חזרו על התבטאויותיהם הקיצוניות נגד הממשלה. כלום אי אפשר היה לצוות למושב גם דובר שדעתו שונה? או מושב בהרכב פוליטי דומה – יורם כהן, רוני אלשיך, משה לדור ואליעד שרגא – תחת הכותרת “ישראל על סף תהום?”. האם רק את רואי השחורות הללו מכנסים לדיון שמסקנותיו ידועות מראש? והיה מושב על ה”מחאות”. לרגע נכנסתי שמה ויצאתי מיד. לשמחתי, רק מעטים באו להקשיב לאמיר השכל וחבריו על ה”דיקטטורה”.
ואסיים באפיזודה. כמו בשאר הראיונות, גם הנשיא לשעבר ראובן (“תקראו לי רובי”) ריבלין זכה לראיון מלטף. שמעתי את דבריו בקשב רב, שנאמרו גם בהומור האופייני לו וגם מתוך מרירות לא מוסתרת. היה זה רובי שאינו מסתיר את איבתו למי שהיה והינו ראש הממשלה (את שמו הס מלהזכיר). והנה ביציאה מהאולם, הוא הופתע לראות אותי – חריג בנוף מוחאי הכפיים לאמירותיו ולכל מי שגידף במושבי הכנס את ראש הממשלה והממשלה. “שלום ביביסט, יש לך דף מסרים בכיס?”, פלט לעברי ומיהר לדרכו.
שאלה לי אליך, כבוד הנשיא לשעבר: גם בהיותך האזרח מספר אחת, לא החמצת כל הזדמנות בפניי לדבר סרה בנתניהו, לעתים בצדק, לעתים לא. האם הכל כפוף לחשבון אישי, שיש לך עם מי שלא תמך בבחירתך לנשיאות? ומדוע אתה בז לכל מי מחבריך שנשארו בליכוד? וכי אינך יודע שאפשר להיות ליכודניק, איש מורשת, ולא “ביביסט” שמאושר מכל המתרחש?