האמת היא שלא ידעתי איך לספר את זה לעצמי. החלטתי שאמתין עם הבשורה עד שאהיה בטוחה לגמרי. “זה לא יכול להיות", מלמלתי לעצמי באותו בוקר, כשנחתה עליי התובנה שאני, האישה הזורמת, היוגיסטית, ילדת הפרחים, זו שעושה הכל “הכי בכיף" היא בעצם קונטרול פריק.
“חולת שליטה" קוראים לזה בעברית, וזה נשמע רע הרבה יותר בשפת האם. אני לא מצליחה לשחרר, אני מקובעת? הידיעה הכתה אותי בתדהמה. אבל לפעמים צריך בן אדם לצעוד מרבית חייו עם אמונה שקרית על עצמו, עם תודעת שווא שהוא זורם, מגניב ורוחני, כדי להתעורר שבועיים לפני גיל 46, ולגלות את האמת המרה על עצמו. איך אומרים? ההבנה של האמת היא 50% מהדרך?
“מי הזיז את הגבינה שלי?" היה רב־מכר שיצא בעידן שבו התחילו גם בארץ הפועלים והעובדים עם המגל והמחרשה להאמין שאולי יש משהו בדברי החכמים, בעולם הנסתר ובעידן החדש, שבו אנחנו צריכים להיות מסוגלים להסתגל לשינויים ולתהפוכות. כל שינוי, אמרו, הוא דלת למשהו טוב יותר, ואנשים שלא מסוגלים שייגעו בגבינה שלהם צריכים לעשות התאמות לקוסמוס המתפתח. לא רק שקראתי את הספר בשקיקה, גם גיחכתי למקרא הסיטואציות בו. “זו לא אני", חשבתי, “איזה מזל". כך החל מסע עמוק של שכנוע עצמי עטוף במילים יפות שלא יבייש את עזות המצח שיש למדינה הקטנה הזאת, החור הים תיכוני, כשהיא ניצבת מול מעצמות גדולות.
ברור שאני אוהבת שינויים, הצהרתי, אם הייתי קונטרול פריק, אי של יציבות, לא הייתי הולכת לעבוד בעיתונות. בטח הייתי עובדת בבנק, או בדואר או במשהו שיש בו אשנב. עבודות עם אשנב מחפשות אנשים שיכולים לשים את עצמם בין ארבע פינות. לאנשים מאחורי אשנב יש סבלנות והם תמיד בשליטה, אחרת הם לא היו שם. הם יודעים להכיל, להקשיב, לתת עצה, אבל גם להיות אסרטיביים כשצריך, קצת כמו פסיכולוגים רק בלי כורסה. אשנבים זה יציב, זה קבוע. כך לפחות חשבתי. אבל אני? נפש חופשייה, אני אשגר טור אחת לשבוע ובין לבין אעשה כל מיני דברים אחרים לא יציבים בעליל, מחוץ לאשנב.
מה קרה לך? שאלו אותי אנשים שמכירים אותי בקפה באותו בוקר שבו כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. ואולי, אם אנסח את זה על פי תורת הגבינה: שום דבר לא השתבש, אלא פשוט השתנה. אבל לכו תגידו את זה לחולי השליטה. השתבשו לי כמה עוגנים פעוטים מאוד, מינוריים לפחות עבור כל אחד אחר בסביבתי, אלא שגיליתי שעבורי הם כעמודים של הבניין שהוא יסוד קיומי. ואז הכל התערער.
אולי זו התקופה הזאת של חשבון הנפש שאני מאלצת אתכם לעשות איתי מדי שנה, כמה שבועות לפני יום הולדתי. ואולי זה גם עניין של גיל וההבנה ששכבות הן לא משהו סקסי, בטח לא כש־30 מעלות בחוץ. ושזה כיף להתקלף מכל השואו אוף שיש לנו על עצמנו, כשאנחנו עומדים מול המראה ולובשים בכל בוקר את “הפרסונה" ומתהלכים איתה עד שאנחנו חוזרים מהעבודה. קשה לפשוט את הפרסונה כשחוזרים הביתה, בעיקר אם הפער בינה לבין מה שקיים במציאות הולך וגדל. ואחר כך לכי תסבירי לאנשים שמכירים אותך וחושבים שהם מכירים אותך טוב, שהם בעצם מכירים “פרסונה" ולא אותך באמת.
יום אחד בשיעור יוגה פשוט עמדתי מול המראה אחרי שעשיתי כלב מביט למטה, וכשהתרוממתי כל הקוקו שלי התפרע. פעם, כשהייתי עומדת בסטודיו מול מראה, כל מה שהיה לי חשוב הוא שהקוקו לא יזוז מהמקום, לפעמים לא הייתי מגיעה לשיעור אם לא היה מסתדר לי הקוקו בבית, כי אסור שמישהו יראה אותי פרועה או מזיעה, כי אני חייבת להיות פיקס בכל דבר ודבר כדי להיות טובה מספיק. ומשהו בפרסונת הקוקו הצמוד האובססיבי של גיל 30 חדר כנראה עמוק לנפש, ופתאום הבנתי שכדי לשלוט בסיטואציה שמכונה החיים, הכל אצלי יהיה חייב להיות תמיד בשליטה. גם אם במסווה.
הסיבה שלא אכפת לי לכתוב פסקה כזו פולשת לנפש ואינטימית היא שפשוט לא אכפת לי יותר מה חושבים עליי. ומוטב מאוחר מאשר אף פעם. לא? אז אני עובדת על עצמי לשחרר את הפקק האחרון של הקונטרול פריקיות אצלי בנפש. אני לא באמת יודעת איך עושים את זה, ואם עברתם את זה, אני אשמח לעצות. איך לא להתעורר בבוקר ללו"ז מדויק, איך להפסיק לעשות רשימות ויעדים ומטרות כל הזמן, איך רק להתחיל לנשום ולשתות ולעשות יוגה עם קוקו פרוע ולפעמים גם לא להחזיר טלפונים לאנשים בזמן ולא לומר שהשתבש משהו אלא שהוא פשוט השתנה וזה גם בסדר. זה עומד להיות מאתגר ממש, אבל נראה לי שאני מוכנה.