ברשותכם, חברים, אתלה באילן גבוה ואפתח את הטור בשינוי של אות אחת בלבד במשפט הכי מפורסם של המפא"יניק הכי מפורסם בהיסטוריה, יצחק בן־אהרון - ואקרא: “אוז לתמורה בטרם פורענות". אם עוד לא הבנתם, אז הייתי בהופעה של טיפקס, ואני כאן בשביל לספר על זה. עכשיו אני יכול כבר לראות את הקוראים הנכבדים מתחלקים לשני מחנות: כאלה שאין להם מושג למה אני מתלהב, וכאלה שהיו בהופעה.
גם אני הייתי סקפטי. זה לא שיש לי חלילה משהו נגד טיפקס, אבל תמיד התייחסתי אליהם כמו לגרסה עדכנית של כוורת: להקה צבאית בלי מדים, משהו בין נונסנס לפופ, פה ושם הבלחות מעניינות יותר, אבל בגדול - משהו שנחמד לזמזם ומדי פעם גם לחייך נוכח המילים, לא פחות (וזה לא מעט!), אבל בשום אופן גם לא יותר. גם “הסאחיות" היחסית של הקהל, ברמה של “רבע לשלמה ארצי", הייתה טרן־אוף קטן עבורי.
אז למה הגעתי להופעה? לפני כחודש הגברת נתקלה באיזה פרסום, שאלה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית: “מי רוצה כרטיסים?", וקיבלה תשובה חיובית משני הגברים בחייה (כלומר, ככל הידוע לי), בן ה־24 ובן הכמעט 54.
אין גבר שלא מכיר את הדינמיקה הזוגית הזאת, שמומחים גדולים מתחום בריאות הנפש אבחנו כבר מזמן בשם: “עזבי אותי באמא'שלך".
אני די משוכנע שהקורא־הגבר כבר מחייך לעצמו בהבנה. אם כך, קח עוד שלוק מהקפה, אח שלי, בזמן שאני אחדד ואסגביר: גבירותיי, באנו לעולם הזה במטרה אחת, לעשות בו מה שפחות!
למרבה הצער, גילינו שזה בלתי אפשרי. צריך ללכת לבית הספר, לצבא, לפעמים גם לאוניברסיטה או לעבודה. קיבלנו עלינו אפילו הכרה באבהות (בלי שתצטרכו לתבוע) - ואנחנו מבינים שיש פרק זמן שאותו צריך להקדיש לצאצאים. זה לא שינה את הכמיהה האינסטינקטיבית שלנו: השאיפה הנעלה לא לעשות כלום.
לכן, באותן שעות ספורות שנותרו פנויות ביממה (וידועות גם בשם “חיים"), תנו לנו לרבוץ על הספה, להתענג על אוויר המזגן, לבהות במבט מזוגג באחד מסרטי התעודה על השנים היפות של מנצ'סטר יונייטד ולהתבאס, לא רק מהעובדה שהן חלפו לבלי שוב, אלא גם מהעובדה שמדי פעם צריך לקום לקחת כוס מים (תביאי לי, נשמה?).
פעילויות מחוץ לבית, אלא אם הן כוללות התכנסות למטרות שתייה עם זכרים בוגרים אחרים, הן משהו שציפינו שייעלם מחיינו עם התבגרות הילדים. אלא שנשים הן עם מתוחכם: האבולוציה לימדה אותן שאם קובעים איתנו מספיק זמן מראש, המוח שלנו לא מעכל את טווח הזמנים:
“חליטת צמחים ושיחה על יחסים ב־14 באוגוסט?"
“בטח, מאמי, פנוי!".
זה היה יום מתיש: בבוקר הסירו לי תפרים מחתך קטן אך מציק, אחר כך הייתה לי פגישה מחוץ למשרד, הגעתי ל"עבודה" רק לקראת הצהריים - ומיד שקעתי בתוכה עד לשעת בין הערביים. אז הג'וניור הציע שניפגש לדרינק ונשנושים לפני ההופעה וככה יצא שלא רק שהתרוצצתי לאורך כל היום, אלא גם אכלתי ארוחה גדולה מדי, ביחד עם בקבוק יין, כמה בירות ומספר לא ידוע של טקילות שהוגשו לנו על ידי המסעדן החביב, שטען שהוא נהנה לקרוא אותי. למקרה שעדיין לא היה מספיק ברור, הגעתי להופעה עם אפס ציפיות.
אבל אז עלה אל הבמה קובי אוז, איש שמידותיו הפיזיות עומדות ביחס הפוך ליכולותיו כפרפורמר, והשעתיים הבאות עברו עליי בטירוף חושים, שהשיל מעליי את 30 השנים האחרונות. צרחתי את המילים כאילו הקבוצה שלי הבקיעה שער ניצחון בדרבי, קפצתי בעוצמות שמודדים בסולם ריכטר, ואפילו דמעתי כששאגתי בפזמון: “הייתי יורד בתחנה הישנה, והיא הייתה לי מדינה אחרת. מדינה של מציאות בהמתנה, כשגשם יורד וכשהשמש בוערת". המילים עוררו בי געגוע לימים שבהם חזרנו משלושה שבועות בצבא וכל מה שעסקנו בו הוא רק האם לתקוע מנה פלאפל או לסחוב עוד כמה שעות עד לאוכל של אמא אגב חיפוש אסימון, להודיע שאתה בדרך ושתדליק בוילר.
אם להתבגר פירושו שלעולם לא תוכל לחזור הביתה, הרי שבדיוק כשהפלגתי בזיכרונות אל ימים שלא ישובו עוד, סיפר אוז בפעם המי יודע כמה על הקמת הלהקה, כיוזמה שנועדה לקשר בין קיבוצניקים (“אלה עם המפעלים, שפיטרו את ההורים שלנו" כלשונו) לבין נוער משדרות (“שמחנו לתת מכות לילדים שההורים שלהם פיטרו את ההורים שלנו"), ופתאום שמתי לב שהקהל מסביב הוא הכי מגוון שראיתי זה זמן רב, מה שהפך את ההופעה למשהו גדול בהרבה מסך חלקיו, אשכרה בבחינת “והיא הייתה לי מדינה אחרת" - מדינה שבה הצלחנו לדבר אלה עם אלה, או כמו שצייצתי למחרת: “הלוואי שכל דבר בחיים היה פשוט ויפה כמו שיר של קובי אוז".
ולפיכך, חברים, הבה נקרא: “אוז לתמורה בטרם פורענות", כי זו, אלליי, נמצאת ממש מעבר לפינה.