אחד מתשדירי השירות הזכורים לי מילדות הוא של המועצה לבטיחות בדרכים שקרא לשמור מרחק של לפחות שתי שניות מהרכב שנמצא לפנים באמצעות אמירת המספרים ״21, 22״. כילדה, הייתי יושבת במושב האחורי ומציצה בחרדה גלויה דרך החריץ שבין שני המושבים הקדמיים, סופרת באובססיביות לפני כל ברקס 21, 22.
בדרך כלל זה היה עובד יופי, במקרים מסוימים על סף ה־23 היינו נדבקים לפגוש של המכונית ממול. לא מתנגשים בה, עדיין שומרים נגיעה, אבל קרובים אינטימית ממש. כמו נשיקה נוגעת לא נוגעת בין שניים שמתרגשים זה מזו, ורק מחפשים את הרווח הזה שבין המילים כדי לתת לשפתיים להיפגש.
שמירת מרחק בכביש היא נדירה במציאות הישראלית, כמו שמירת מרחק ברחוב, בסופר ובכל מקום ציבורי. הישראלים אינם רומנטיים בעיניי, ומשכך אין לי רצון לעמוד רוטטת כפסע מנשיקה עם אדם זר. אחרי שמירת שני המטרים המגוחכת בתקופת הקורונה, טענו שאולי היא תצליח לחנך את הישראלים בשמירת המרחב האישי. זה עבד בדיוק במשך חודשיים וחצי של פאניקה עולמית ונעלם בתהום הנשייה, כי אי־פלישה למרחב של האחר היא לא דבר שנמצא בלקסיקון הישראלי.
לא מזמן עמדתי בתחנת אוטובוס וראיתי את מכונת השטיפה הנוראית של עיריית תל אביב מתקדמת לעברי. רכב רועש שלצדו הולך איש עם צינור אימתני ביד ומתיז על המדרכה. הוא לא אמר כלום האיש עם הצינור והאוטו הרועש, והמשיך להתיז מים תוך שהוא מביט עלינו ותוהה למה אנחנו לא זזים. זזתי קצת, רק כדי לראות אם הוא מדלג עליי, מרחם עליי שאין לי פיסת מדרכה יבשה לברוח אליה. לא היה לו אכפת. העבודה שלו מתקתקת, ולמי יש היום אומץ להתעמת עם בוסים גדולים בעיריות, רק כי לאזרחית אחת קטנה מפריעה החדירה למרחב האישי במקום ציבורי.
אחר כך ישבתי בקניון בבית קפה שממוקם באחד המעברים הציבוריים. רכב הניקיון נדמה שרדף אחריי עד לשם. אף שהשעה הייתה עשר וחצי בבוקר והאזור התמלא אנשים, החליט המטאטא הממונע לשאוב אותי כמעט צמוד לסוליות הנעליים. הוא לא אמר “סליחה", והוא לא אשם. ״זה מרחב ציבורי, גברת״, נשמע קול עמום. אחד המשפטים הכל כך ישראליים שמבטאים בעלות אישית של כל אחד ואחת מאיתנו על שטח שאמור להספיק לכולם.
אחר כך ניגש מלצר לנקות את השולחן ורכן מעליי בדיוק כשהייתי באמצע שיחה, בלי סליחה. זה קרה לא לפני שזוג שהתלבט היכן לשבת סיפר את כל קורות חייו מעל הראש שלנו. ולא עזר ה"אוף" שסימנתי והמבטים המצמיתים. הם הסתכלו עליי חזרה כאילו כלום. ״זה מרחב ציבורי, גברת״, הם לא אמרו, אבל זה לחלוטין היה הסאבטקסט, תוך גלגול עיניים כלפיי שאמר הכל. אנחנו נעמוד איפה שאנחנו רוצים וכמה שאנחנו רוצים.
זה קורה גם בכספומטים, למשל, כשהבל נשימתו של זה שממהר מאחור מורגש בעורף. כן, הוא ממהר והוא גם מקפיד להראות את זה בשפת הגוף, כאילו שהתנועות התזזיתיות יעזרו לכסף לצאת מהר יותר מהמכונה.
אני כבר לא מצליחה לעמוד במעבר חצייה כשהרגליים ברוחב הכתפיים. תמיד יש מישהו שנצמד אליי על אי־התנועה. ואפילו לא התחלתי לדבר על אלה שמהנהנים מהצד כשאת מדברת עם הקופאית על משהו, מעירים הערה על מה ששמת בעגלה או טוענים “זה עושה תופעות לוואי", על תרופה שביקשת מהרופא.
״סליחה, מאיפה קנית את החולצה?״, מישהי שאלה אותי. אני תמיד שמחה לענות על שאלות כאלה, אבל כשהיא שאלה כמה היא עלתה וגם העירה שזה ממש יקר והיא לא מבינה למה צריך להוציא כל כך הרבה כסף על בגד שמיובא מסין, הבנתי שלפעמים עדיף לחיות באנטרקטיקה עם פינגווינים מאשר עם בני אדם בישראל.
המחסור במרחב אישי פוגע בכישורי החיים הבסיסיים שלי כשאני בחו״ל. פעם בפריז, במדרגות העמוסות של גלרי לאפייט, החלטתי שאני עוקפת משמאל, שכחתי שאני בצרפת ועל הדרך גם התנגשתי קלות בכמה אנשים. איזה מזל שאין עריפת ראשים בחצר המלך. גם לי השד הישראלי בורח מתוך מנגנון הישרדותי.
יש משהו בארץ שלא עובד כאשר עושים הכל בסדר. מאז שאני קטנה למדתי שאם אצמד לכללי הנימוס ואקפיד על הסדר הנכון, סביר שיאכלו אותי בלי מלח, שירמסו אותי ושלא אצליח להשיג תור בחיים למשרד הפנים או לרופא מומחה. אז קומבינות יש פה בשפע, וכנראה אין מנוס וכדי לשרוד פה צריך לקמבן ולהתקמבן, וזה יישאר איתנו לנצח, לפחות כל עוד המדינה האבודה הזאת קיימת. אבל היי חברים, אולי לפחות תשמרו קצת על מרחב אישי?