המדד החברתי־כלכלי נשען על מודל שבו מוצבים 14 משתנים המתייחסים לתושבי הרשות המקומית, לא לרשות המקומית כגוף מוניציפלי כלכלי. המשתנים נחלקים למשקלים שונים ולתחומים כגון: גיל, השכלה וחינוך, רמת חיים, תעסוקה, הכנסה ועוד. המשתנים מוכנסים למודל ובאמצעותו ממוינות הרשויות השונות ל־10 קבוצות סטטיסטיות דומות, מ־1 הנמוך ביותר ועד 10 הגבוה ביותר שמשמש את משרדי הממשלה ואת גופי הסמך הממשלתיים להקצאות דיפרנציאליות של תקציבים ותמיכות.
למרות נבואות הזעם, המשק הישראלי מוכיח שוב שהוא מהחזקים בעולם | שלמה מעוז
הקרב על המילקי: האם "נס הפלא הגרמני" בדרכו להיעלם?
משרד הפנים נותן מענקי איזון ליישובים במדד חברתי־כלכלי נמוך בהתאם לטבלה המשקללת את כל הנתונים, כולל ארנונה ממסחר, ואילו היישובים במדד הכלכלי הגבוה לא זוכים כלל למענקים. לפי החוק החדש שעליו כתבנו לפני מספר שבועות, הם נדרשים להעביר מכספי הארנונה העסקית ליישובים החלשים, כחלף למענקי האיזון שהעניק השלטון המרכזי.
נמצא כי רוב היישובים הנמצאים במדד חברתי־כלכלי נמוך הם עם ממוצע מספר ילדים גבוה מ־4 ילדים למשפחה, בעיקר בקרב החרדים והבדואים. בין הרשויות החלשות שהמדד החברתי־כלכלי ירד בהם מ־3 ל־2, נמצאת גם בירת ישראל, ירושלים. זאת בניגוד לתל אביב שיש בה שני אזורים בצפון העיר עם דירוג 10 ורק 2 אזורים של דירוג נמוך של 1־2, בחיפה שלושה אזורים עם דירוג 1, אבל גם אזורים בדירוג גבוה. בירושלים אין אזור עם דירוג 10 ויש הרבה אזורים בדירוג 1, הוא העני והמרוד ביותר. במחוז המרכז אין דירוג אשכולות 1־4, למעט בני ברק המדורגת בדירוג 2. במחוז הצפון, מתוך 93 רשויות, 66 באשכולות נמוכים 2־5, רובן ערביות ודרוזיות.
במחוז הצפון, כל הרשויות הערביות והדרוזיות באשכולות הנמוכים 2־5. במחוז המרכז כל הרשויות הערביות והדרוזיות באשכולות הנמוכים עד 5. אזור הדרום כולל תשע רשויות ערביות ודרוזיות, כולן בתחתית עם דירוג 1. באזור זה גם ארבע רשויות באשכולות 8־10, מועצה אזורית יואב, עומר, מיתר ולהבים. כנראה שככל שהפער גדול יותר בין היישובים באותו אזור, כך גם גדלה מכת גניבת כלי הרכב.
החלשים נחלשים
יש לציין שכיום למרות המענקים שמקבלים היישובים החלשים, אין ביכולתם לבצע את הפעולות ההכרחיות בנתינת שירותים לתושבים שנותנות הרשויות החזקות, כגון ניצול התקציב שניתן על ידי משרד הרווחה מאחר שאינן יכולות לתת השלמה מתקציבן לתקציב זה, מאצ'ינג בלועזית, או סיוע למערכת החינוך ביישוב, כפי שנוהגות הרשויות החזקות, או תחזוקת התשתית והכבישים ועוד. כך נמצא שתושבי הרשויות החלשות אינם יכולים לשפר את מעמדם הסוציו־אקונומי כל עוד הם נמצאים באותה רשות, משלב זה מתחילה סלקציה שלילית, החזקים עוזבים וחלשים נכנסים במקומם.
במקביל, קשה ליישובים חזקים להחזיק לאורך שנים ברמה הסוציו־אקונומית שלהם. בין 2017 ל2019, היא השנה האחרונה המדווחת לפני הקורונה, מספר היישובים עם הרמה הסוציו־אקונומית 10, הגבוהה ביותר, עלה ב־1 בלבד ל־5 מתוך 255 היישובים המוגדרים בישראל, מתוכם 54 מועצות אזוריות. רק שליש האחוז מתגוררים ביישובים המדורגים 10. מספר האוחזים באשכול התשיעי ירד בתוך שנתיים ב־10, ל־16 יישובים בלבד, כך על פי נתונים חדשים ומעודכנים שפרסמה הלמ"ס.
כ־5% מהאוכלוסייה גרה ביישובי הדירוג השני בגובהו, 9 במדד החברתי־כלכלי. היישוב החזק ביותר בישראל, סביון, מדורג בעשירון העליון 10, שבו מדורגים גם להבים, עומר וכוכב יאיר. אלו יישובים קטנים שאין בהם חילופי אוכלוסייה רבה ולכן הם יכולים לשמור על רמה חברתית־כלכלית גבוהה. יש לשים לב שהאשכול שאליו משויך כל יישוב אינו מוחלט, אלא יחסי, בהשוואה אל יתר הרשויות המקומיות. כלומר אם יישובים ברמה סוציו־אקונומית נמוכה יותר מאשכול גבוה משפרים את מעמדם, אזי האשכול הגבוה מפסיד במיקום.
באשכול התשיעי נותרו בשנת 2019 אבן יהודה, גבעתיים, גדרות, גני תקווה, דרום השרון, הוד השרון, הר אדר, חוף השרון, כפר ורדים, מודיעין־מכבים־רעות, מיתר, פרדסייה, קריית אונו, רמת השרון, שוהם ותל מונד.
מעמד הביניים
הירידה של מספר היישובים עם דירוג 9 נובעת בעיקר מהעלייה במספר היישובים הכלולים באשכולות 5 עד 8, שנקרא להם מעמד בינוני, שם הייתה קפיצה של מספר היישובים השייכים לאשכולות החמישי עד השמיני של 27 יישובים, עד ל־140 יישובים בסך הכל. ביישובים אלה מתגוררים 61% מכלל האוכלוסייה של ישראל, מזה שיעור ניכר של 35.2% בעשירונים השביעי והשמיני.
כפי שציינו הכל יחסי. המשמעות היא התחזקות יחסית של המעמד הבינוני על חשבון המעמד הגבוה. גם בתחתית המדד החברתי־כלכלי היה שינוי לטובה: מספר היישובים בסוציו־אקונומי התחתון בדירוג שבין אחד לארבע ירד ב־18 יישובים ל־94 יישובים. המשמעות של כל המספרים האמורים היא כי החברה הישראלית עוברת תהליך לכיוון של חברה צודקת יותר. האוכלוסייה מגוונת, חרדים, דתיים, שומרי מסורת, חילונים, עולים, לא יהודים שבאו עם בני משפחתם ממזרח אירופה על פי חוק השבות, ערבים נוצרים, דרוזים, ערבים מוסלמים, בדואים ומהגרי עבודה.
כל המרקחת הזו פעלה היטב בשנים האחרונות עם עלייה בשיעור התעסוקה שהביאה גם לעלייה ברמת החיים, עדיין לא מספיק להמריץ שכבות שלא נכנסו מספיק למעגל הלימודים וההכשרה המקצועית בכדי להעלות את ההכנסה החודשית שלהן, אולי גם תוך כדי הפחתת מספר הפיות שמשקי הבית צריכים להאכיל.
נתעלם מהיישובים במדרג החברתי־כלכלי העשירי ונבחן מה מאפיין את הנמצאים באשכול תשע. החוזק החשוב ביותר אצל אשכול זה הוא מספר שנות הלימוד, המשפיעות מיידית על ההכנסה לנפש בכל משפחה ביישובים אלה. כמו בכל העולם ישנה קורלציה מיידית בין שנות הלימוד וההכשרה להשכנה הכספית. אציין, כי מספר שנות לימוד ולא האוחזים בתעודת אקדמאי, מפני שבשנים האחרונות החשיבות של תעודה המעידה על לימודים ותעודה מהאוניברסיטאות או מהמכללות ירדה לטובת שנות לימוד במכונים ובקורסים ייעודיים, כגון טכנאות, או לימודים להסמכה במערכות של רשתות מחשבים, תכנות בסיסי, תכנות מתקדם ועוד, שם השכר גבוה יותר.
חינוך טוב
מספר שנות הלימוד באשכול 9 היה בממוצע 14.6 לעומת ממוצע בכלל היישובים של 13 שנים. אם ניקח האשכול החמישי שבו נמצאים 43 יישובים, נמצא כי ממוצע שנות הלימוד דומה, קצת מעט מ־13 שנים. ההכנסה החודשית לנפש בשנת 2019 בכל היישובים הייתה 6,182 שקל, בעוד שבעשירון התשיעי ההכנסה לנפש הייתה 10,311 שקל לחודש, זאת לעומת העשירון החמישי עם 5,376 שקל לחודש. התוצאה, בעשירון התשיעי שיעור בעלי הכנסה שהיא כפולה מהשכר הממוצע במשק מגיע ל־27%, לעומת הממוצע הארצי של 12% או זה של העשירון החמישי עם 9%.
הכנסה גבוהה יותר מאפשרת לבני העשירון התשיעי לצאת ולשהות בחו"ל בממוצע כל שנה 13.7 ימים לעומת ממוצע ארצי של 7.3 שנים ו־5.6 ימים לעשירון החמישי. ההכנסה הגבוהה מאפשרת גם להחזיק רכב בשיעור גבוה יחסית. מספר כלי הרכב של העשירון התשיעי - 70 כלי רכב לכל מאה נפש לעומת 55 כלי רכב לכלל האוכלוסייה ולעומת 51 כלי רכב לאוכלוסייה בעשירון החמישי.
לא רק השכלה גוררת לרווחה ולעלייה ברמת החיים. כדי לעלות בסולם החברתי צריכים להעלות את שיעור התעסוקה גם בקרב נשים. שיעור הנשים בקרב העשירון התשיעי הגבוה, נשים בנות 25־54 שאין להן הכנסה מעבודה - 10%, לעומת 19% בכלל האוכלוסייה של בנות 25־54 שאין להן הכנסה מעבודה ולעומת 16% בעשירון החמישי. נמצא כי שיעור הנשים שאין להן הכנסה מעבודה בגילים אלה, נמצא בעיקר בקרב נשים ערביות, בעיקר בקרב נשים מוסלמיות, שיציאתן לעבודה מוגבלת בשל המבנה התרבותי.
באום אל־פחם 45% מהנשים הן ללא הכנסה מעבודה בגילי 25־54. תושבי אום אל־פחם מסתפקים ב־4.0 ימים נסיעות ושהות בחו"ל בממוצע. בתל שבע 49% מהנשים ללא הכנסה מעבודה בגילים האמורים, שם מסתפקים ב־2.7 ימים בשנה בחו"ל לכל האוכלוסייה.
בני ברק עם דירוג סוציו־אקונומי מאוד נמוך, 2, הכנסה לנפש 2,882 שקל לחודש, רק 17 כלי רכב ל־100 תושבים ו־2.6 ימים שהות בממוצע בשנה בחו"ל. בית שמש דומה, דירוג סוציו־אקונומי 2, הכנסה לנפש 3,103 שקל, 29 כלי רכב למאה נפש מגילי 17 ומעלה והסתפקות ב־4.8 ימים בשנה בחו"ל.
גם מספר הילדים פוגע ברווחה. מספר המשפחות עם ארבעה ילדים או יותר, בכלל ישראל, הוא 16%. בעשירון התשיעי 7.1% מהמשפחות עם ארבעה ילדים או יותר, בעשירון החמישי 15.9%. באום אל־פחם 17% מהמשפחות עם ארבעה ילדים או יותר, בשגב שלום 40%, בתל שבע 43%, בערערה 47%, בחורה 48%. אצל היהודים במודיעין עילית 66% מהמשפחות עם יותר מארבעה ילדים, בביתר עילית 57%, באלעד שבמרכז הארץ 56%! בקדומים 47%, בבית שמש 46%, בבני ברק 45%, בעמנואל, בקריית יערים ובבית אל כ־41%.
מהפכה בהוראה
אחוז בעלי הכנסה מעבודה מתחת לשכר המינימום - 42% בממוצע בכלל האוכלוסייה. בעשירון התשיעי רק 31%. עיקר קשיי היום הם במגזרים הערבי, הבדואי והחרדי. בביתר עילית שיעור המשתכרים פחות משכר המינימום במשק - 58%, באלעד ובבני ברק 51%, בבית שמש 49%, בבאר שבע, בדימונה, באשדוד ובאשקלון (דירוג סוציו־אקונומי 5) כ־40%־41% הם בעלי שכר מתחת לשכר המינימום במשק. ירושלים עם מדד סוציו־אקונומי 2, בגלל מזרח העיר, 47% עם שכר פחות משכר המינימום במשק. העיר הערבית הגדולה נצרת וכן שפרעם, בדירוג חברתי כלכלי 3 עם כ־49% מהציבור שמשתכר פחות ממשכר המינימום במשק.
בכדי להמשיך במגמת השיפור לחברה צודקת יותר כפי שהיה בשנים האחרונות, אין מנוס משינויים בסיסיים שעל השלטון לבצע במבנה ההכשרה המקצועית, בלימודי ליבה, בלימודים מתקדמים בתחומים מתמטיקה, מחשבים, אנגלית וגם הבנת הנקרא.
לשם כך חייבים לבצע שינויים מהותיים ומהפכניים בתחום השכר וההוראה. להפחית בחוק את השכר בסקטור הציבורי לבעלי השכר הגבוה, כגון במשרד המשפטים, בפרקליטות, בבתי המשפט, במשרד הביטחון, ברשויות המקומיות, במשרות בכירות בשירות הציבורי והממשלתי, כולל מלכ"רים נתמכים, זאת במקביל להעלאת שכר דרסטית של המורות, הגננות, המטפלות, המורים, השוטרים ואנשי הביטחון. מקור תקציבי נוסף הוא הטלת מס יסף על מערכת הבנקאות שבגין העלייה בריבית רווחיה עולים מעבר לסביר.
מס זה יהיה טוב לשנתיים־שלוש עד אשר הריביות יירדו. נכון שאסור לממשלה לא להתערב בשיעור הריבית, חקיקה שנגנזה לפי שעה, אבל כמו שעשו בבריטניה או בספרד יש מקום להטיל מס יסף על מערכת הבנקאות בכדי לייעד את התקציבים לצורכי העלאת רמת ההשכלה וההכשרה המקצועית של השכבות החלשות שעדיין נשארות מאחור.
ניתוח נתוני הלמ"ס המפורט יאפשר גם לחדד את מבנה הארנונה המעוות, שלפיו כרגע דווקא הרשויות החזקות נהנות מהכנסות ארנונה גבוהות בגלל אזורי תעסוקה מבטיחים, בעוד רשויות חלשות אינן מצליחות להרים ראש, לא רק לקידום מערכת החינוך, אלא גם לתשתיות מוניציפליות. על המדינה גם להקצות יותר תקציבים לרשויות הקולטות עולים חדשים. זהו עול תקציבי שבעיקר הרשויות החלשות נאנקות תחתיו.
הכסף שייועד לרשויות המקומיות, כולל הערביות והבדואיות החלשות, יאפשר להן לבנות גני ילדים ובתי ספר מבעוד מועד, בכדי לאפשר את קליטת האוכלוסייה של הצעירים בגילי בניית הקן המשפחתי וכן של העולים הזקוקים לתמיכה ולאוזן קשבת. במקביל, בכדי למנוע את העוני של משפחות, יש לשקול להפחית המענקים למשפחות שלהן מעל ארבעה ילדים וכן להגיש תביעות פליליות בגין ביגמיה בקרב הבדואים, פעולות שישפרו בהמשך את רמת החיים של אוכלוסיות אלה.
כדי לעשות צדק חברתי יהיה צורך לפצל רשויות אזוריות גדולות בעלות הכנסה גבוהה הדואגות כיום רק לחלק מהאוכלוסייה בתחומן, לרשויות חדשות שבהן התושבים יעשו ויפעלו לטובת האינטרסים המקומיים שלהן. אם תקציבים יכולים לאפשר איחוד רשויות בעלות אופי דומה, אפשר לייעל את המערכת המוניציפלית. הכוונה הסופית היא טיוב מערכת ההשכלה לכל, תוך פקיחת עין על הקמת אזורי תעסוקה לטובת התושבים המקומיים, שינהלו בעצמם ובעבורם.
פעולות אלה יתוקצבו מחלוקה מחודשת של מסים והכנסות המדינה כאשר התנאי יהיה עמידה ביעדי חינוך, תעסוקה, הישגים בלימודים והכשרה מקצועית, הכל למטרה אחת: חברה צודקת ושוויונית יותר של כל שכבות האוכלוסייה המפולגות, או נכון יותר לומר, הנקרעות אחת מרעותה.