18 שנים לעקירה מגוש קטיף, מצאתי את עצמי מקדיש לאחרונה עשרות שעות כדי לקרוא כמויות ענק של כתבי אישום, דיוני מעצרים, פסקי דין וישיבות של ועדות בכנסת שעסקו בהתנתקות.
למה עשיתי את זה? כי אני קורא את הכזבים שמפזרים בתקופה האחרונה עמיתים שלי, שמנסים לספר שאין הבדל בין מדיניות מערכת האכיפה היום, בכל מה שקשור להפגנות ולחסימות כבישים, לזו שהייתה נהוגה אז.
כי אני צופה בשופטי בית המשפט העליון בדימוס שתומכים במחאה הנוכחית ופסקו בכוחנות נגד המחאה ההיא, וחושבים שאפשר לטמטם את כולנו. כי אני חושב שגם בימים המבלבלים האלה, שבהם אמת ושקר משמשים בערבוביה, יש ערך להצגת העובדות כפי שהן.
לאחרונה התראיינו נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית ביניש ופרקליט המדינה לשעבר ערן שנדר לערוץ 13, ויצאו בחריפות נגד ההשוואה שערכו שרים בממשלה בין המחאה נגד הרפורמה היום לבין המחאה נגד ההתנתקות אז, בכל מה שקשור לאכיפה.
"אי אפשר להשוות", הסביר שנדר. "בהתנתקות לא בחלו באמצעים. כשאתה מנסה להצית אוטובוס על יושביו, לעומת חסימת כבישים תוך הצהרה שהיא לא אלימה". "אירועים שהיה בהם שימוש בחומצה כלפי שוטרים, שימוש בבקבוקי תבערה, שימוש באמצעים אלימים, בשריפה, בשריפת מכוניות, מה זה דומה להפגנות האלה?", טענה גם ביניש.
אחריהם הופיעה השופטת בדימוס אילה פרוקצ'יה אצל עמיתתי קרן אוזן בכאן 11, ונשאלה על החלטתה לשלוח ילדה בת 14 למעצר ממושך בהתנתקות. "נושא האכיפה איננו נתון לבית המשפט", זרקה מעצמה אחריות.
"הוא נתון לרשויות המשטרה ורשויות התביעה הכללית. הן אלה שמופקדות על השאלה מתי לעצור ומתי להעמיד לדין. בית המשפט מקבל לידיו הליכים שהתביעה הכללית והמשטרה מגישים, והוא דן לפי הדין. עד כמה שזיכרוני אינו מטעה אותי, נושא ההתנתקות היה ברמה הרבה יותר חריפה מבחינת פוטנציאל הסיכון למלחמת אחים, מכפי שאני רואה את המצב היום...".
אתמול הגיע תורו של מני מזוז. האיש ששימש בתקופת ההתנתקות כיועץ משפטי לממשלה והיה המאסטרו שניצח על מאמציה של המערכת המשפטית לשבור כל מי שפתח את הפה נגד ההתנתקות, התראיין אצל חברתי תמר אלמוג, ברשת ב', וסיפק כמה פנינים.
"הטענה על אכיפה בררנית (בהשוואה לאכיפה מול המתנגדים לרפורמה המשפטית הנוכחית – ק"ל) היא טענה שקרית, שאין לה שום בסיס", אמר. "אין שום דמיון... בסופו של דבר, ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות הייתה אלימה, לפעמים אלימה מאוד. היא כללה אפילו אלמנטים טרוריסטיים. היא כללה הצטיידות באמצעי לחימה. היא כללה פגיעה פיזית בחיילים ושוטרים. נגד אלה הייתה אכיפה מחמירה. נגד אנשים שרק חסמו כבישים או רק חסמו צמתים, שזה היה מעשה יום ביומו...בתחומים האלה אנחנו גילינו דווקא מדיניות סובלנית".
על זה צריך להגיד שני דברים. את המעשים האלימים שנעשו במחאה נגד ההתנתקות צריך להזיז הצדה מהדיון. לא משום שהם אינם חשובים, אלא משום שאין להם רלוונטיות לטענות על אכיפה בררנית. אף אחד לא מתלונן על מעצרו של מי שביצע מעשה אלימות קשה. הטענות הן נגד מעצרם של המונים שהפגינו, מחו, ואפילו חסמו כביש ונשלחו למעצר.
וכשמני מזוז אומר על אלה שהוא גילה כלפיהם "מדיניות סובלנית", כדאי להזכיר לו את דבריו שלו ערב ההתנתקות, כשהודיע בפיו ובקולו על החלטתו להילחם בכוח בחוסמי כבישים. "חסימת יותר ויותר כבישים – המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי", אמרה הכותרת, שיצאה מדברים שנשא במאי 2005 בכנס של לשכת עורכי הדין. "לא תהיה שום הבנה וסבלנות לתופעות אלימות כגון חסימת כבישים וצמתים, וכנגד עבירות אלו יופעל המשפט הפלילי בלי שום הנחות".
מזוז הוסיף אז עוד ש"המערכת השיפוטית שותפה לגישה שיש להתייחס בחומרה לעבירות אלה, ונענתה לבקשות מעצר עד תום ההליכים". "מזוז", דיווח אז "ידיעות אחרונות", "הורה להחמיר את הענישה נגד מתנגדי ההתנתקות שיחסמו צירי תנועה. במקרים שבהם תיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו כתבי אישום מחמירים כנגד מפירי הסדר, והם יואשמו בסעיף 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר".
אז מה חושב עכשיו מזוז? שכולנו מטומטמים? ולמי הוא רוצה שנאמין? למני מזוז גירסת 2005 או למני מזוז בגירסה המשופצת של 2023?
הנחות ל"אחים לנשק"
אז למי ששואל למה חשוב להיכנס לזה שוב היום, התשובה פשוטה. כדי להבין שאם יש סיבה שבגללה ציבור גדול כל כך הבין שנדרשת רפורמה - אהרן ברק ואילה פרוקצ'יה ודורית ביניש ומני מזוז ואליקים רובינשטיין וערן שנדר וחבריהם הם הסיבה הזו.
מערכת אכיפת החוק שפעלה כאן בקיץ 2005 הייתה מערכת פוליטית מכף רגל ועד ראש. מערכת שבזה לזכויות אדם, שלא התעניינה בחופש הביטוי, שלא ספרה את זכות המחאה, שהשליכה למעצר מאות אנשים ביום אחד על חסימת כביש, שהאריכה מעצר של למעלה ממאה ילדים בחבילה אחת בלי לבדוק מה עשה כל אחד מהם, ששלחה קטינים למעצרים ממושכים על זוטי דברים, ושעצרה שוב ושוב חוסמי כבישים עם טקסטים משפטיים מלאי נפיחות על סוף הדמוקרטיה ועל הפגיעה הקשה בשלטון החוק.
ומכיוון שרבים מהשופטים של אז ומהפרקליטים של אז מטיילים היום מערוץ לערוץ ומסבירים כמה מסוכנים הפוליטיקאים, וכמה מסוכנות התוכניות שלהם, וכמה זכויות יסוד עלולות להיפגע אם תעבור הרפורמה, חשוב מאוד להזכיר להם שברגליהם שלהם הם היו אחראים למהלך הדריסה המשמעותי והנרחב ביותר של זכויות אזרח שהיה כאן בעשורים האחרונים.
ולפני שניכנס לדוגמאות, עוד מילה בעניין ההשוואה בין המחאה נגד ההתנתקות אז, למחאה נגד הרפורמה המשפטית היום, ולטענה על אכיפה בררנית. מערכת האכיפה צריכה להחליט מה עמדתה. אם היא חושבת שב־2005 היא נהגה מול המפגינים כפי שצריך, שתנהג כך גם נגד "אחים לנשק". אם היא חושבת ששגתה אז – ואם זה המצב, הרי שבאמת אין צורך לחזור כעת על טעויות העבר - שיתכבדו ראשיה ויגידו את זה בקול. את המקל הזה אי אפשר להחזיק משני הקצוות.
חישבו על מה שאתם רואים פה בזמן האחרון, ובואו איתי אחורה אל סיפורם של שלושה קטינים שנטלו חלק בחסימת נתיבי איילון לפני ההתנתקות. כתב האישום שהוגש נגדם מספר שכשהשוטרים החלו לפנות את הכביש, נתנו הקטינים ידיים זה לזה, התנגדו לפינוי, ואף חזרו אל הכביש לאחר שהורדו ממנו. עשרה ימים ישבו הילדים האלה במעצר בעוון חסימת הכביש.
"במעשיהם, התקהלו הנאשמים ואחרים התקהלות אסורה, וקיים היה יסוד סביר לחשש כי עצם ההתקהלות האסורה תעורר אנשים אחרים ללא צורך וללא עילה מספקת להפר את השלום", כתבה בשיא הרצינות השופטת גלית ויגוצקי מור, כשהרשיעה אותם בהתפרעות, והוסיפה להם גם סעיף של הכשלת שוטר, אחרי שסירבו למסור את פרטיהם.
אבל עזבו את ההרשעה. תראו אילו טקסטים ליוו אותה. העבירות שעברו הנאשמים, כתבה השופטת, "פוגעות בסדרי שלטון ומשפט... מצב בו אזרחים אינם מקבלים את הכרעת הרוב או עוברים על חוקים שנחקקו על ידי הכנסת הינו מצב של כאוס חברתי ושלטוני". רק שלוש שנים אחרי ההתנתקות, בסופו של הליך, הסכימה השופטת להוציא את הקטינים האלה בלא הרשעה, עם תרומה כספית לעמותה שמטפלת בילדים ועם שעות לתועלת הציבור.
והנה סיפורו הבלתי ייאמן של אליהו הרבסט, שישב 64 יום במעצר על עבירה קטנטנה שאפילו אותה לא ביצע. הכל החל ב־15 איש שהואשמו בכך שחסמו כביש בכניסה לערד, "במטרה להפר את הסדר והשלום". חמור, נכון?
"בהמשך", מספר כתב האישום, "החלו המתקהלים להסית בכך שצעקו קריאות כנגד ההתנתקות". שזה בכלל נורא. השוטרים הורו להתפזר, המתקהלים לא התפזרו בזמן או כמו שמסביר כתב האישום, "הפריעו לשוטרים...למלא את תפקידם כחוק", וכך הגענו לכתב אישום שמייחס לקבוצה התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
נציג המדינה טען שמסוכנותם "נובעת מעצם המעשה, חסימת כביש", לא פחות, ודרש לעצור אותם עד תום ההליכים נגדם. אתם מבינים כמה מטורף הדבר הזה? הליכים משפטיים בתיק שכזה יכולים לקחת בין חודשים לשנים. מישהו יכול להבין מערכת אכיפת חוק שפויה שנראה לה הגיוני שאנשים שמואשמים שחסמו כביש יבלו את התקופה הזו במעצר?
כך או כך, נשיא השלום בבאר שבע, משה מכליס, הורה לשחרר אותם בערבות, אבל כשהעצורים סירבו, בטענה שאין סיבה שלא לשחרר אותם בלי תנאים, הורה לעצור אותם עד תום ההליכים נגדם.
עו"ד נפתלי ורצברגר, שהלך השבוע לעולמו, ייצג את הרבסט, אחד מהחבורה. ורצברגר התעקש שאין שום ראיות נגד הלקוח שלו. תסתכלו בחומר, ביקש. כך מול שופט המחוזי יהושע פלפל. כך בהמשך, מול שופטת העליון מרים נאור.
בינתיים סירב הלקוח שלו לדרישה לחתום על התחייבות שלא להפגין ללא רישיון, בתמורה לשחרורו. אף אזרח לא נדרש לחתום מראש על התחייבות כזו, טען, ואין שום סיבה שאני אחתום עליה, תסתכלו בחומר הראיות ותגידו אם יש שם משהו שרומז על עבירה שעברתי.
יש תמונה מהאירוע, שבה רואים אותו בצד הכביש, התחנן עו"ד ורצברגר, ויש עדויות של שוטרים שאיש מהם לא מייחס לו הפרת חוק. שחררי אותו, ביקש ממרים נאור. והשופטת נאור? במקום לבדוק איך בית המשפט מאריך מעצר בלי ראיות, העדיפה הנשיאה לעתיד להשאיר את הרבסט במעצר, לשלוח אותו בחזרה לשלום, ועל הדרך לבוא בטענות לסנגור הקודם שלו. 64 יום במעצר עברו לפני שבית המשפט הואיל לבדוק את טענותיו של הרבסט.
"צדק בא כוח המבקש", פסקה השופטת טהר שחף, כששחררה סוף־סוף את העצור. "אכן אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. יש תמונה שלו בשולי הכביש יושב ואוחז בשלט. הוא לא מבצע שום פעולה אקטיבית שממנה ניתן להאשים אותו בהתפרעות או הפרעה לשוטר. השוטרים לא תיארו אותו בעדויות שלהם כמי שהיה שותף לביצוע עבירה כלשהי".
שלוש שנים עברו לפני שהמדינה החליטה, בטובה, לחזור בה מכתב האישום ולזכות את הרבסט. בינתיים הוא בילה לשווא למעלה מחודשיים במעשיהו. לא השלום, לא המחוזי ולא העליון עזרו לו כשביקש מהם בסך הכל לעבור על חומר הראיות, לפני שהם שולחים אותו למעצר וקובעים שהוא מסוכן לבריות רק משום שמחה נגד ההתנתקות.
"יום שיבוש" בגוש קטיף
ראיתם את "יום השיבוש" שחל השבוע ואת עשרות הכבישים שנחסמו? ובכן, זמן קצר אחרי ההתנתקות חיברו שמואל מידד, עו"ד יצחק בם וד"ר יצחק קליין מסמך מרתק שכותרתו "הפרת זכויות האדם וזכויות במשפט של מתנגדי ההתנתקות". מסמך שראוי ללמד בשיעורי האזרחות.
אחד הסיפורים שטיפלו בו היה זה של יהודה נאומבורג, שניסה גם הוא לשבש מעט ושילם על זה מחיר כבד. נאומבורג היה מעורב יחד עם 30 איש בחסימת כביש - לא בנתיבי איילון הסואנים, אלא באחד מכבישי גוש קטיף.
בכתב האישום שהוגש נגדו נטען גם שבעת החסימה ביצעו הפלסטינים ירי שסיכן את הנוכחים במקום. נאומבורג הואשם בהתקהלות אסורה, בהתפרעות (שלפי חוק העונשין משמעותה "התקהלות אסורה, שהתחילו לבצע בה את מטרתה בהפרת השלום שיש בה כדי להטיל אימה על הציבור"), ובהמשך בהתפרעות לאחר הוראת התפזרות.
קשה להאמין איזה ראש משוגע הוליד את ההחלטה הזו, אבל גם כאן ביקשה המדינה לעצור את הנאשם המסוכן, שבסך הכל חסם כביש, עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט, הזוי ככל שזה נשמע, הסכים עם הטענה הזו וקבע שהנער בן ה־19 אכן מסוכן לציבור, אבל שלמרות זאת ניתן להשיג את מטרת המעצר בשחרור בערובה.
בין לבין, אחרי שישב במעצר עשרה ימים ואחרי שעבר במחוזי, הגיע התיק לשופטת פרוקצ'יה בעליון. "נסיבות ביצוע העבירות על פי הראיות מעידות על חומרה ועל מסוכנות", כתבה פרוקצ'יה, זו שלא השמיעה בחצי השנה האחרונה רבע אמירה מהסוג הזה לגבי החסימות החוזרות ונשנות של עורקי תנועה ראשיים, במסגרת המחאה שהיא חלק ממנה.
"קיים סיכון בהסתברות גבוהה", כתבה, "כי מאורעות נוספים העשויים להתרחש במסגרת מהלכים מדיניים שונים, עלולים להצית את תגובותיהם הרעיוניות של העוררים באופן העלול להניעם להשתתף בפעולות מחאה אלימות, העלולות לצאת מגדר שליטה".
רק שתבינו מה עשתה כאן כבוד השופטת. לנאומבורג לא יוחס בכתב האישום שום מעשה אלים. אבל לכו תדעו, אומרת פרוקצ'יה, מה יקרה בעתיד. "חופש הביטוי וההפגנה אינם נותנים היתר לבצע פעולות שלוחות רסן המסכנות את שלום הציבור", קבעה והשאירה את נאומבורג, על חסימת הכביש הזו, במעצר בית יישובי של למעלה מחצי שנה, מעצר בית שהסתיים כשהיישוב שלו, נווה דקלים, הסתיים.
ואם הזכרנו את ימי "השיבוש" המתרגשים עלינו מפעם לפעם ואת יחס מערכת אכיפת החוק אליהם, כדאי לחזור אל יום שיבוש כזה שנערך לפני ההתנתקות. המפגינים כינו אותו אז מבצע "ניסוי כלים", ובמסגרתו הם חסמו עשרות צמתים ברחבי הארץ. המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן סיפר בעקבותיו בוועדת החוקה של הכנסת כי המשטרה עצרה ביום הזה 409 מפגינים.
"חלקם שוחררו בתוך 24 שעות, אבל רובם, הוארך מעצרם לצורכי חקירה", עדכן. "נכון להיום", הסביר נציג המשטרה באותו דיון, "200 עצורים הוגש נגדם כתב אישום... בנוסף, יש עוד שני אנשים שלא נעצרו בחסימות, אבל נעצרו יום לפני כן, בגין אחריות לארגון כל החסימות... אלה שני אנשים שתכננו, יזמו, ארגנו את כל החסימות, גם נגדם הוגש כתב אישום, שבו הם מואשמים באחריות לחסימות, והתבקש מעצרם עד תום ההליכים". מזכיר לכם במשהו את מה שמתרחש היום?
והנה שוב מי שמכהנת היום כנשיאת התנועה לאיכות השלטון, השופטת אילה פרוקצ'יה. זה קרה אחרי אירוע אלים שבו התבצרו נערים יהודים בבניין השייך לפלסטינים במתחם המואסי ברצועת עזה, בשטח שהוגדר צבאי סגור, אירוע שהסתיים בפינוי על ידי כוחות הביטחון וביידויי אבנים הדדיים בין יהודים לערבים.
האמת, שכל הרקע הזה לא רלוונטי בכלל. למה? כי ששת הילדים שאנחנו עוסקים בהם - תלמידי כיתה ז', בני 13 עד 13 וחצי - נעצרו עם סיומו בתוך קבוצה של 43 אנשים. וכשהמשטרה ביקשה להאריך את מעצרם, הורה שופט השלום לשחרר אותם וקבע ש"אין כנגדם, נכון לעת זו, ראיות פרטניות הקושרות אותם לביצוע העבירות המיוחסות להם".
המדינה סירבה להרים ידיים וערערה למחוזי, שהחליט לעצור אותם בכל זאת. לגבי שניים, קבע, יש ראיות מצולמות. ומה לגבי הארבעה האחרים? הם היו במקום, וגם אם המשטרה לא ידעה להצביע על פעולה אלימה שביצעו, די בכך כדי להמשיך להחזיק אותם עצורים.
ואם מישהו חושב שבבית המשפט העליון יושבים שופטים שחושבים שיש בעיה להחזיק במעצר ילדים בני 13 שאין ראיות שקושרות אותם לחשדות נגדם, הוא טועה טעות מרה. השופטת פרוקצ'יה הרחיבה על "להט יצרים אידאולוגי" והסבירה ש"טיבה של ההתפרעות שהתרחשה עלול לסמן, חלילה, התחלה של מעשי התפרעות אלימים נוספים גם במקומות אחרים".
רוצה לומר, גם אם כרגע אין ראיות נגד הילדים הקטנים האלה, חשוב שהם יישארו במעצר כדי להרתיע אנשים אחרים שעלולים לעשות מעשים אחרים במקומות אחרים. ומה עושים עם זה שאין נגדם שום ראיה? "טבע הדברים", הסבירה פרוקצ'יה כשאישרה להשאיר את הילדים שמונה ימים במעצר, "כאשר נחקר אירוע המוני אלים בעל חומרה מיוחדת, ששותפים לו עשרות בני אדם, די בקצה חוט של נוכחות מחשידה במקום האירוע כדי להצדיק חקירה של הנוכח במקום".
ומי שרוצה להבין עד כמה עמוק מגיעה הבעיה, כדאי לו להגיע לשורה האחרונה בהחלטה. "לבקשת הסנגוריה, מתבקשים גורמי המשטרה לשקול לאפשר למשפחות העוררים לספק להם בגדים וציוד אישי, וכן לשקול את בקשתם לשוחח טלפונית עם ילדיהם...". קראתם טוב. "לשקול". ילדים בני 13 שאין נגדם ראיות נשלחים למעצר, וגורמי המשטרה מתבקשים "לשקול" שמשפחותיהם יספקו להם בגדים וציוד אישי. בפעם הבאה שידברו איתכם על העליון כמגן הזכויות, תזכרו את השורה הזו.
זוכרים את סיפורם של אותם מאות שהתבצרו על גג בית הכנסת בכפר דרום ביום פינוי היישוב? ובכן, 265 אנשים שהיו על הגג הזה נעצרו, בסופו של יום, עם שורה ארוכה של חשדות, חמורים יותר וחמורים פחות. למחרת הובאו 119 הקטינים שבהם, בגוש אחד, להארכת מעצרם. כמו במדינות עולם שלישי, בוצעה הארכת המעצר ההמונית הזו לכולם כאיש אחד, בלי לבדוק מה החשדות נגד כל קטין וקטין בפני עצמו, ובלי לתהות האם יכול להיות שיש ביניהם ילדים שכלל לא עברו את העבירות המיוחסות להם.
הארכת המעצר הזו הניבה את אחד הטקסטים המשוגעים מהימים ההם. היא באה מצדו של השופט אברהם יעקב. "אנשים צעירים כקטינים אלה, אשר אומנם ביצעו לכאורה עבירות פליליות לראשונה בחייהם, אך שמו להם למטרה לסכל את ביצוע החלטות הממשלה והכנסת, הינם מסוכנים לציבור הרבה יותר מאותו משתמש בסמים...
"אנשים אלה מבקשים לקעקע את מוסדות השלטון מן הבסיס, וזו מסוכנותם... עיקר המסוכנות הוא כלפי הסדר החברתי, ועניין זה יש לשרש אותו מהר ככל האפשר... בית המשפט רשאי, ובמקרה זה חייב, להעביר לכלל הציבור את המסר שאדם המנסה לסכל ביצוע החלטות של מוסדות השלטון שנתקבלו כדין, אדם כזה לא יינקה".
נחדד שוב. ערימת ענק של ילדים מובאים להארכת מעצר בלי שהשופט בודק מה עשה, אם עשה, כל אחד מהם. אחר כך השופט קובע שמעשיהם מסוכנים מאלו של מי שמשתמש בסמים. ובסוף הדרך, כשעדיין עומדת להם חזקת החפות, הוא מכריז שהוא מאריך להם את המעצר, לא בגלל מה שהם עשו, שהרי לא ברור אם אכן עשו, אלא כדי "להעביר לכלל הציבור מסר".
כמחצית מהעצורים ערערו על מעצרם למחוזי ואחר כך לעליון, והגיעו אל השופטת ביניש. רק חלק מהאנשים שהיו על הגג השתמשו באלימות, טענו באי כוחם, ומכיוון שעד כה לא הובאו ראיות, למה להאריך את המעצר לכולם? לביניש לא הייתה בעיה עם הליכי המעצר המטורפים הללו. "אכן, בנסיבות רגילות יש ממש בטענתם, כי גם כאשר מדובר בעבירות המבוצעות על ידי מספר משתתפים נדרש דיון פרטני בחומר הראיות הלכאורי שיש נגד כל אחד מהם גם לשם מעצר ראשוני לצורך חקירה. אלא שהנסיבות שבפנינו הן יוצאות דופן...".
ביניש השאירה את כולם במעצר, אף ששבוע אחרי שנכנסו אליו, עדיין לא היה ברור נגד מי מהם יש ראיות שמצדיקות את זה, ונגד מי לא. עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח, שנטל חלק בדיון בוועדת החוקה של הכנסת, מתח על ביניש ביקורת חריפה. מדובר ב"החלטות חמורות מאוד של השופטת ביניש, שהתייחסה לעילות מעצר במקרה של אירועים המוניים ואישרה מעצר לצורך חקירה. היא הסתפקה בכך שאדם נמצא במקום ביצוע העבירה, ללא ראיות פרטניות...די היה בכך מבחינתה שאותם אנשים נמצאו במקום ביצוע העבירה...".
הזעקות של ח"כ איתן
נקודת אור אחת הייתה בימי החושך ההם, והיא הפציעה בוועדת החוקה של הכנסת - ח"כ מיכאל איתן מהליכוד. איתן, שהבהיר חזור והבהר כי את החלטות הכנסת יש חובה לקיים, ושההתנתקות עברה בהחלטה חוקית שכזו, לקח על עצמו לפקח על תפקודה של מערכת אכיפת החוק מול המוחים. שוב ושוב הוא זימן את שי ניצן ואת קציני המשטרה ודרש מהם הסברים על כל פעולה שרירותית שלהם. קריאה של הפרוטוקולים של הוועדה בראשותו היא שיעור היסטוריה מטלטל מול כל מי שמנסים לשכתב אותה עכשיו.
כמה הצליח ח"כ איתן לשנות? קשה להעריך. דבר אחד ברור. פעם אחר פעם מתברר שבשעת מבחן, אי אפשר לסמוך על מערכת המשפט הנגועה בפוליטיקה, שתציל את הדמוקרטיה. בשעות קשות מהסוג הזה, הכנסת, שנמצאים בה נציגיו של הציבור כולו, היא היחידה שמסוגלת להשמיע קול. באחת הישיבות הללו, נתבקש שי ניצן, אז המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, להסביר לוועדת החוקה מתי אוכפים את החוק, ועוצרים מפגינים שחוסמים כביש, ורואים בהם מתפרעים - ומתי לא.
"התפרעות זה מונח שטבוע בחוק, יש התקהלות אסורה, יש כל מיני מונחים שמופיעים", הסביר ניצן. "...תמיד שואלים אותנו אם יש איזו הפגנת סטודנטים שבמסגרתה חוסמים ציר אחד לשעה, ואז מגיעה המשטרה ומפנה. זו סיטואציה אחת. יש הבדל עצום בין מצב כזה לבין מצב שבו בכל רחבי הארץ חוסמים צירים ומשביתים את התנועה לשעות, הרבה פעמים, באופן מאורגן, בבת אחת, ביום נתון, חוסמים 50 צירים ברחבי הארץ...
"לא ראינו במשך הרבה שנים תופעה כזאת מאורגנת של השבתת המדינה, כאשר מגדירים את זה כרצון להשבית את המדינה, רוצים שהחיים לא יתנהלו... אם יש תופעה חד־פעמית, סטודנטים, תא ימין קיצוני, שמאל קיצוני, חוסמים ציר, אתה יכול להבליג ולהגיד, כמו שאמר היו"ר, לא חוקי, אבל המשטרה יכולה לגלות איפוק. לעומת זאת, אם באה תופעה שאומרים שמעכשיו המטרה להשבית את המדינה, ולא רק אומרים, אלא מבצעים את זה וחוסמים, באה ההנחיה ואומרת שזה נקרא הסלמה בהפרות סדר".
הדיונים האלה, בוועדה של ח"כ מיכאל איתן, שיקפו יותר מכל עד כמה מדובר בימים שבהם ניתנה הרשות לכל שופט ולכל פרקליט לעשות במוחים כרצונם. באחת הישיבות ביקש ח"כ איתן משי ניצן הסברים בעניינם של חמישה צעירים שנעצרו אחרי שתלו שלטים.
"תלו שלטים על עמודים", זעק איתן, "מה מפריע לכם השלט?... באו להגיד להם להוריד שלטים? לא. באה המשטרה ולקחה אותם ישר". ניצן ניסה להסביר. "כאשר תולים שלטים ענקיים, למשל על תמרור עצור שמלמד את המכוניות שכאן צריך לעצור כדי לא לגרום תאונה, זה דבר חמור...". "אדוני", המשיך ח"כ איתן. "תגיד לי, עם יד על הלב, על זה בקשה למעצר עד תום ההליכים?".
ניצן הסביר שלצד הבקשה הזו הוצעה גם חלופת מעצר. איתן לא נרגע. "על מה? על מה, שי ניצן? ביקשו מהם להוריד את השלטים? לא. את כל התיאור שלך על שלטים ועל תמרור עצור וכל הדברים האלה, אנחנו לא ילדים. על זה לא מכניסים אנשים לבית הסוהר ולא עוצרים אותם ושמים להם כבלים על הידיים. אומרים להם: 'רבותיי, תורידו, זה מפריע לתמרורים'. לא עשו להם את זה. באו וישר לקחו אותם... הם לא הרביצו, הם לא חסמו צירי תנועה, הם לא המפגינים האלימים".
באחת מישיבות ועדת החוקה הופיעה יסכה לוי, בת שירות לאומי, שהסיפור שסיפרה העיד על אווירת הימים ההם, שבהם כל מתנגד התנתקות היה חשוד שניתן להתעמר בו. לוי הגיעה עם החניכות שלה לכותל, לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל.
"אמרנו שזאת הזדמנות נהדרת ללכת לכותל, נהיה שם, ונראה לבנות שלמרות שאנחנו לא מסכימים עם דברים מסוימים, עדיין זו המדינה שלנו, אכפת לנו מהמדינה, והמדינה הזאת מאוד מאוד תורמת. הגענו לכותל, כולן עם חולצות לבנות, על מנת לכבד את הטקס... באתי להכניס את התיק למכונת השיקוף, והיה לי מחזיק מפתחות קטן שכתוב עליו 'גם אני מתחבר – גוש קטיף והשומרון'.
"המאבטח אמר לי: 'סליחה, תורידו בבקשה את מחזיק המפתחות הזה'... הוא לקח את התיק של השירות לאומי, שהוא תיק עמוס, וכל הבנות היו שם עם תיקים מלאים, אחרי שחזרו משבוע של פנימייה. הוא פתח לי את התיק, הוציא את כל התוכן עם דברים אישיים שלי, עם דברי כביסה, דברי נשים, והוא ראה חולצה של גוש קטיף, אז הוא אמר לי: 'מה זה?' אמרתי לו: זו החולצה שלי. הוא אמר: 'למה נראה לך שתיכנסי עם זה'? ...
"ואז הוא הצביע על כל החניכות שלי, והוא אמר למי שעמד על ידו: 'אתה רואה, זאת וזאת', היו שמונה חניכות, 'תפתח להן את התיקים'. שפכו לנו את התיקים, כל הציוד על השולחן שחשוף לכול. גילו שמתוך שמונה בנות, לחמש בנות יש חולצה... כתומה שכתוב עליה 'יש לי אהבה והיא תנצח'... הוא הרים מכשיר קשר ואמר: 'שב"כ, שב"כ, שב"כ, נא לבוא במהירות'. מגיעה אשת שב"כ, היא אומרת: 'לא ייתכן, לכל מקום שאתם הולכים אתם עושים תעמולות פוליטיות'... יצאנו משם, הבנות התחילו לבכות".
והנה, מני מזוז, עוד סיפור, הפעם על שבעה חבר'ה בני 15־18 שהחליטו לנסות לחסום כביש, ואפילו לא הספיקו לעשות את זה. "הנאשמים", מספר כתב האישום, "קשרו קשר... לחסום עורק תנועה ראשי בתחום מדינת ישראל ולפגוע בשימוש החופשי בכביש".
הקבוצה הזו, מסתבר מהחומר, הצטיידה בצמיגים ובחומר שידליק אותם וצעדה לכיוון הכביש באזור צומת מורשה. כשהבחינו בשוטרים, זרקו הנערים את הצמיגים ונסו כל עוד נפשם בהם, אלא שהשוטרים רצו מהר יותר ועצרו אותם.
כתב האישום ייחס להם קשירת קשר לביצוע עוון, התקהלות אסורה, התפרעות והכנת עבירה בחומרים מסוכנים בצוותא. הילדים האלה בילו במעצר כמה ימים, לא לפני שהשופטת רשמה לחובתם את העובדה שהם מצאו לנכון להפגין בדיוק בתקופה "קשה וכואבת למדינת ישראל, כאשר במרכז הארץ נותרו כוחות משטרה מעטים כדי לשמור על הציבור".
שיעור בדמוקרטיה שמאלנית
והנה עוד סיפור שכל כולו מני מזוז ומדיניותו. כתבתי כאן בעבר על שני נערים שבאחד מימי אוגוסט 2005 פרצו יחד עם אחרים לכביש גהה, בשעה שזה היה עמוס בכלי רכב. אחד, שהיה בן 18 פחות כמה ימים, שפך יחד עם אחרים חומר דליק על מזרנים שהונחו על הכביש, ומישהו אחר הצית אותם.
השני, בן 16, הגיע למקום מצויד בחומר דליק, אבל לא עשה בו שימוש. בכתב האישום נגד השניים טענה המדינה שנהגים בכביש נאלצו לרדת לשוליים, וש"הכביש נחסם לתנועה ונגרמו עומסי תנועה קשים". לא משהו שלא ראינו פה בחודשים האחרונים.
ובכן, הפרקליטות הנחושה של מזוז, שנדר וניצן החליטה ללכת עם הנערים הללו עד הסוף, והגישה נגדם כתב אישום בעבירה של "סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה", עבירה שעונשה יכול להגיע עד 20 שנות מאסר, בדומה לניסיון רצח. לאחד מהם נוסף גם סעיף של התפרעות. הכל בהתאם להנחיות שפרסם מזוז. שירות המבחן המליץ לא להרשיע אותם. המחוזי החליט לקבל את ההמלצה, אבל במקום הרשעה, שלח אותם לעבור "שיעורים לערכי דמוקרטיה". כן, כן.
"הלכנו למכון הישראלי לדמוקרטיה", סיפר לי אחד מהם, "פגשנו שם מישהו שצירף אותנו למפגשים שהוא ערך עם בני נוער ועם בתי ספר. אחרי שהוא דיבר עם התלמידים והציג להם איזושהי מתודה, היינו צריכים לשבת איתו ולנתח אותה. הוא הלך איתנו לכל מיני מקומות בירושלים, וניסה להראות לנו את הצד השמאלי של המפה...".
"ישבנו שמונה ימים במעצר", שחזר השני. "השופטת רצתה שנלך לקורס לדמוקרטיה. מישהו לקח אותנו לשיעורים על דמוקרטיה, הלך איתנו לסיור בבית המשפט העליון ודיבר איתנו על זה שאנחנו כמו הבריונים במסכת גיטין, ושאנחנו נביא לחורבן הבית השלישי".
אבל זה לא נגמר פה. כי אף שפסק הדין ניתן הרבה אחרי ההתנתקות, בפרקליטות החליטו שעם השניים האלה צריך ללכת עד הסוף, שהרי הם חסמו כביש, ולכן ערערו לעליון. שירות המבחן המליץ שוב לא להרשיע את הצעירים, אבל הרכב השופטים החליט ללמד אותם לקח.
"החלטתנו ניתנת בראש וראשונה במישור הרתעת הרבים", כתב אליקים רובינשטיין, עוד שופט ששמענו אותו תוקף בחריפות את הממשלה הנוכחית שנגדה הוא גם מפגין ומתראיין, אבל לא שמענו אותו תוקף בחריפות את חוסמי הכבישים, שאנשים מסוגם הוא הרשיע בעבר בפלילים.
"... מאבק מדיני שבו ביקשו הקטינים ליטול חלק הוא מאבק לגיטימי כמובן, כחלק מן הדמוקרטיה... אך במה דברים אמורים באשר לאופן המאבק? במאבק על פי החוק, שאינו גולש לעבירות... במקרה דנן נוטה הכף לכיוון ההרשעה בין השאר דווקא משום שפעולות לא חוקיות מסוכנות נעשות במאבק מדיני ואידאולוגי, וזאת יש לשרש".
והנה עוד דוגמה שאותה הזכרתי כאן. 28 קטינים, ובהם ילדה בת 13 וילדה בת 14, הואשמו בחסימת כביש. חלק מהם בילו ימים ארוכים במעצר. כולם היו במעצר יישובי במשך שלושה חודשים, גם הרבה אחרי שההתנתקות עברה חלפה לה.
כמה מהם דחפו שוטרים ובעטו בהם, אבל את אלה אני שם בצד ומתמקד רק באלה שהסתפקו בחסימה. לאלה ייחס כתב האישום השתתפות בהתקהלות אסורה, השתתפות בהתפרעות, השתתפות בהתפרעות לאחר הוראות פיזור והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
השופט המחוזי אורי שהם, לימים שופט בית המשפט העליון, ציטט בתיק של הצעירים האלה, דברים שכתב בעצמו בתיק אחר. "אל מול זכות ההפגנה של העוררים וחבריהם, עומדת זכותו של הציבור לשימוש תקין וסביר בצירי התנועה ולכך ששגרת יומו לא תיפגע, מידיהם". שופט אחר שדן בעניינם של חוסמי הכבישים האלה הצדיק את ההחלטה לדון בעניינם כקבוצה אחת, בלי לבדוק מה עשה ומה לא עשה כל אחד מהקטינים.
"האפקט של חסימת ציר ראשי הוא כבד ביותר. לפיכך כל אחד ואחת מהמשיבים נחשב כמי שחסם את הציר המרכזי של המדינה, שהרי זהו האפקט הסינרגטי, השלם גדול ממרכיביו, חלקו של כל פרט, ויהא זה פעוט ומינורי, באירוע הכולל - יהיה שווה לאירוע כולו". אתם מבינים כמה גדולים השקרים של מני מזוז שמתכחש לכל זה?
"עברייני ההתנתקות"
מערכת המשפט שברה לקראת ההתנתקות את העולם הישן שבאמצעותו התנהלה כל השנים, ובנתה קונסטרוקציות מיוחדות שיטפלו בעצורי ההתנתקות. בתי משפט שעסקו בחשודים הקשורים למחאה נגד התנתקות הוקמו בסמוך לבתי כלא, כאילו מדובר פה בסוג עבריינות מסוכן שטרם נראה כמותו. מעצרים בוצעו לצורך הרתעה. אנשים שנמצאו בזירת הפגנה ולא נקטו אלימות וגם לא נחשדו בנקיטת אלימות, מצאו את עצמם נזרקים למעצרים ממושכים.
בתחילת מאי 2005 הציגה מערכת המשפט בגאווה את ההכנות שלה לקראת הטיפול בעברייני ההתנתקות, לכשאלה יגיעו בשעריה. השופט יהושע פלפל, נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, אירח אז עיתונאים למפגש שבו הוסברה להם קשת החששות מפני המוחים, שהוצגו שם כמעט כאויבי המדינה. כתבים ידעו לדווח, עם תום המפגש, ש"לפי הערכה, יוקצו למשימת ההתנתקות כ־1,000 מקומות מעצר", וש"הצפי הוא של 30% עד 40% ממתנגדי ההתנתקות שיגיעו למעצר".
השופט פלפל סיפר לכתבים שבפגישה עם נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק, מסר ברק כי "הקמת אולמות מעצרים בסמוך לבתי הכלא היא רעיון שעלה בעבר. אולמות אלה ישמשו כרשת ביטחון, למקרה שכמות העצורים תהיה גדולה מאוד ולא ניתן יהיה לקלוט את כולם בבתי המשפט". כך ניגשה המערכת כולה אל האירוע. כאל יציאה למלחמה. כך גם נראו פסקי הדין של ברק ושל השופטים שתחתיו בימים שבאו לאחר מכן.
כשברק התנער מפוליטיות
לפני כשנתיים וחצי שודרה בכאן 11 הסדרה "שופטים בשר ודם" של היוצר נפתלי גליקסברג. אהרן ברק נשאל שם איך קרה שעשרה שופטים בבג"ץ אישרו את ביצוע תוכנית ההתנתקות, ואדמונד לוי אחד פסק נגדה. "אני חושב שפסק הדין של אדמונד לוי הוא פוליטי", אמר ברק. ומה לגבי פסק הדין שלך ושל חבריך? נשאל. "פסק הדין שלנו לא היה פוליטי", השיב. והנה לכם הסיפור כולו בשורה אחת.
לא עילת הסבירות תציל אותנו מהמערכת הזו, אלא הצבה של שופטים אחרים בבית המשפט העליון. אהרן ברק, דורית ביניש, אילה פרוקצ'יה, מני מזוז, אליקים רובינשטיין וחבריהם דרדרו את מערכת המשפט ואת האמון בה אל התחתית. שופטים דומים עם שמות שונים יושבים על הכיסאות שלהם גם היום. בלי שינוי עמוק בדנ"א של המערכת הזו כלום לא ישתנה.
ותודה גדולה לארגון "חוננו", שאנשיו ייצגו רבים מהעצורים בהתנתקות, ושסייע לי לאתר מסמכים משפטיים רבים מהימים ההם.