ביום חמישי שעבר, בשעת צהריים, העולם עצר. שעתיים של דממה, חוסר אונים מוחלט שהשתלט עליי בזמן שאמור היה להיות פנוי וחגיגי וכולל מפגש עם חבר ותיק שלא ראיתי מזמן. רגע לפני כן עוד עמדתי מול המראה והתאפרתי. ניסיון כושל להפוך את תוצאות מזג האוויר הלח על הפרצוף האנושי למשהו נסבל יותר לסביבה. ואז זה קרה: צפצוף קטן נשמע בחלל החדר תוך כדי שאני מורחת מסקרה ולאחריו דממת אלחוט.
רצתי בבהלה של מי שידעה שיום יבוא וזה יקרה גם לה. כמו אמא טרייה שרצה למוניטור לבדוק אם התינוק שלה נושם. הטלפון שלי כבר לא נשם. מת לי הטלפון.
בהיתי במכשיר שכבה מסכו לעד בחוסר אונים. שניות שנדמו לדקות ארוכות ובמהלכן ידעתי שמפה יש רק שתי דרכים להתמודד עם האסון. הראשונה היא לקרוס ולהיכנס ללופ אינסופי של היסטריה ולילל למה זה קורה לי דווקא עכשיו ולהלקאה עצמית על כך שלא הקשבתי לכל מי שאמר לי להיזהר, לגבות את הנתונים ולא לסמוך על שום דבר דיגיטלי.
האפשרות השנייה הייתה לספור עד עשר ולא לתת לדרמה להשתלט לי על החיים, כי זה בסך הכל טלפון של תאגיד מנוול כלשהו שהורס את העולם והורס לנו את החיים, והקוסמוס הוא אינסופי ולא תלוי בחומר - ולאכול בנחת ארוחת צהריים שחיכיתי לה המון.
שעתיים בלי צלצולים, שעתיים בלי וואטסאפ.
הקריסה של מכשיר הטלפון הביאה למחיקה של אפליקציית וואטסאפ עם כל הגיבויים, הזיכרונות, התמונות, הטקסטים היפים שכתבו לי ליום ההולדת האחרון ורציתי לקרוא שוב, הטקסטים היפים שכתבו לי ליום ההולדת בשנה שעברה וגם הטקסטים הפחות יפים שהחלפתי לאורך השנים האחרונות עם אי אלו אנשים. כאלה רחוקים, כאלה שהיו מאוד קרובים והפכו לרחוקים, כאלה שנשאבו איתי לתוך מערכות יחסים שלמות שהתנהלו בהתכתבות בלבד.
הכל נמחק ללא יכולת שחזור.
בחצי השעה הראשונה של הקריסה עוד היה אפשר לשחזר. חייגתי לחבר טוב שאמר לי להמתין בסבלנות עד שהכל יירד מחדש. אלא שתקלה אילצה אותי לבחור בהורדת האפליקציה ללא כל המידע השמור עליה. להתחיל מחדש, מאפס. אין ברירה, החיים דינמיים. ככה זה בעידן טכנולוגי, כבר לא שולחים ברכות על נייר קלף ששרוף בקצוות, כבר אין כרטיסי ברכה, אין מכתבי אהבה. זה פוש, צליל, פוף ואז זה נגמר.
האישה הרוחנית שבתוכי שכנעה את עצמה שמישהו מלמעלה הכריח אותה להשאיר את כל העבר מאחור ולהתחיל מחדש. וכך צלח ניסיון אחרון אחרי שכל הניסיונות הקודמים שהיקום שלח לפתחי עלו בתוהו. לפעמים צריך לקבל סטירה כדי לנוע קדימה, והיא הגיעה. יד אלוהים הכריחה אותי להפסיק לנבור בהודעות קודמות שוב ושוב, לקרוא בגלילה בערב על הספה את כל מה שכתבו לי ומה אני עניתי, ולמה הוא אמר לי ככה ולמה בכלל עניתי לו. להלקות את עצמי עד כמה קל להיגרר למוד טוקבקיסטי מול אנשים שהיו פעם בחיי, ואיך זה שאנחנו כבר לא יודעים לדבר זה עם זו אלא רק בהודעות טקסט.
אני מניחה שזו הייתה בעיקר קריאת השכמה שגרמה לי לתהות איך לעזאזל הגעתי למצב שבו אני מבזבזת זמן יקר בהווה על שחזור שיחות שהתקיימו בעבר ואינן רלוונטיות יותר.
אבל למחיקת כל המידע שהיה שמור לי בוואטסאפ מאז 2014 היו גם השלכות מקצועיות. כל מה שניהלתי דרך אפליקציית המסרים המתעתעת ולא גובה ביומן או במחברת נמחק כלא היה. אנשי קשר, הקבוצה עם עצמי, הקבוצה השנייה עם עצמי, רעיונות, הצעות.
היו גם מראות שחזרו לחיי וקפצו עם ההתקנה החדשה אל מול פרצופי, למשל שמות כל הקבוצות שאי־פעם הייתי בהן וחששתי לצאת מהן בהפגנתיות, כל החברים שפעם היו לי וכבר אינם בחיי, שעזבו את הקבוצות לפניי. כל הגלגולים שעברתי בכמעט עשור. כל מה שעשיתי ולא עשיתי נשאר שם רק ככותרת, ללא טקסט. ללא מילים.
קשה לשחרר את העבר, קשה להיפרד מאנשים שהיו כל עולמך ועכשיו כבר לא. קשה לשנות הרגלים, קשה להתחיל מחדש. אבל אין ברירה. החלטתי שמעתה אני משתמשת באופציית המסרים הזמניים באפליקציה. לא רוצה לשמור יותר כלום. לא רוצה לשחזר יותר שום דבר שאי אפשר לזכור לבד. אם משהו חשוב לי, אעשה צילום מסך ואשמור בצד. לא רוצה להעמיס כובד טקסטואלי של רגשות רק כי למישהו קשה להביע אותם בעל פה.
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני חושבת שצריך לחזור לדבר בטלפון. זה יגרום לנו לחשוב פעמיים אם ומתי להתקשר ומה להגיד, וזה צעד קריטי להצלת האנושות.