מראה נדיר של אנשים צועדים בכיוונים נגדיים בשני תורים יחסית מסודרים נראה בשוק. המסלול צר יחסית, ויחסית לשעה הזאת בצהריים, בקיץ, בחופש הגדול, בתקופה שבה רוב בני האדם שואפים להרוג זה את זה, מתקיים סדר שמצליח להפחיד אותי. זו בכל זאת מדינת ישראל, וזה מוזר. האמת היא שיש גם שקט. הכל יחסי, כמובן, אבל הוא מורגש ומצליח להישמע בין כל צפירות המכוניות והרעש של הבנייה ברקע. כי תמיד יש רעש של בנייה, גם בשלום וגם במלחמה. 

אני תמימה, כהרגלי, ומנסה להניח שאולי זה החום, שבשילוב עם הלחות הבלתי נסבלת גורם לאנשים לשתוק. ייתכן גם שזו ההדחקה שיוצאת רק עכשיו, ובעצם אולי הקרע שיש באוויר ונראה ממש בלתי ניתן לאיחוי. אבל אם אתם שואלים אותי, זה לא מפתיע בכלל - כמו הקיץ שאנחנו נוטים לשכוח כמה חם ולח בו, ותמיד חשים שאנחנו מגיעים לשיאים בלתי אפשריים שטרם נראו כאן. 

בעיניי, ואתם מוזמנים לא להסכים איתי, הפילוג הזה הוא לא ממש חדש. הוא היה שם, מונח מתחת לפני השטח. היו שניסו להתריע, להזהיר, להגיד שאם עשינו פעם ככה למישהו אחר, זה בסוף יסתובב על כולנו. אבל בחרנו (חלקנו) לשתוק, להמשיך בחיים הנוחים ולהאמין שהזבל לא יפגע במאוורר. הוא פגע. והנה השקט המלאכותי הזה שבעבע לו בשתיקה רועמת מתחת לפני השטח ורק חיכה להתפרץ, נמצא בחוץ במלוא עוצמתו. 

אני לא זוכרת שהשווקים שהסתובבתי בהם בשבוע האחרון היו אי־פעם כל כך שקטים. באחד מהם למוכר אפילו לא היה כוח לצעוק “שלוש בעשר" או להכריז שזה המקום היחיד בישראל שבו אפשר להשיג שני אננסים גדולים ב־10 שקלים. אני חוזרת - שני אננסים גדולים ב־10 שקלים. “מה הקאץ'?", אני מיד שואלת, והמוח שלי עובר לתרחישים הגרועים ביותר, בין אננס גנוב לאננס כזה שרקוב מבפנים.

ממרום שנותיי אני מתקשה להאמין שיכול להיות פה משהו שפוי, נורמלי, או אפילו סביר, שלא אחשוב שעובדים עליי או שמוכרים לי סחורה מהשטחים. אבל עילת סבירות על החיים עצמם כנראה שמעולם לא הייתה פה, גם לא באננס. אז קניתי. בימים אלה גם אני לא שואלת שאלות.  
אי אפשר היה שלא להבחין בכך שהשוק ריק, וניכר כי למרות המחירים הנמוכים, “אנשים מעדיפים להישאר בבית עד יעבור זעם", ענתה מישהי לשאלה ששאלתי את זה שהלך לצדי. והייתה גם שתיקה נוספת, כזו שאפשר היה לפלח בסכין. מישהי אומרת משהו בשקט בלי שהמוכר ישמע, אבל הוא שומע. בדרך כלל הוא מגיב מהר, לא הפעם. וזה שבדרך כלל מקלל את המוכר מהדוכן השכן רק פונה אליו ואומר “חם היום, הא?".

שעה של בועת זמן מיוזעת עם האוכל הכי טעים בעולם. לרגע הדהים אותי איך במקומות הכי נפיצים של החברה הישראלית אפשר למצוא קצת שקט, אם יודעים מתי להגיע. איש קטן שיושב בבוטקה מיוזע אחרי שהביא דגים מהים, מכין את הביס המושלם. אני מתה להתחיל איתו שיחה שלא קשורה למזג האוויר כדי לשמוע מה הוא חושב. אבל אפילו אני, שמתמחה בשיחה מאחה עם כל אדם מקצה קצהו של היקום ובחזרה, גם אם בא מכוכב אחר - מעדיפה לשתוק. אני רק יושבת עם משקה אלים משנות ה־80 שמזג לי נער חובש כיפה בגן עדן פינת גיהינום, קצת לפני שנכנס תשעה באב ומרגישה כמו במופע הקולנוע הגדול של התקופה.

אם להתעלם ממצב הרוח, אם להתעלם ממצב החום, אם להתעלם מכמה כל דבר עולה לנו, אני מבינה עד כמה ישראל יכולה הייתה להיות מקום מושלם עלי אדמות. אבל היא הפכה להיות המאהבת הזאת שהבחור שהבטיח לה במשך שנים שהוא יעזוב עבורה את הבית ואת האישה ויהפוך אותה לבלעדית שלו, עושה פניית פרסה. אולי בצדק.

“את מבינה", הוא אומר לה, “זו לא את, זה אני. אני לא יכול להמשיך ככה את מערכת היחסים שלנו". “למה?", היא שואלת, והוא מסביר שגילה את חוסר הנאמנות שלה. פעם את מעדיפה את ההוא ופעם את זה, ופעם את מבטיחה שתתנהגי באופן שוויוני לכולם ומצהירה את זה מעל כל במה ואפילו חותמת בכתב יד, אבל את כבר במשך שנים לא עומדת בהבטחות שלך לכל מי שתלה בך תקוות, לכל מי שנלחם על חייך, לכל מי ששילם בחייו כשנלחם על חייך. אולי לשווא.