חופש, מטיילת עם הנכדים בירושלים, המקומות הומים אדם. בקניון, בשוק האוכל, בעיר העתיקה. תחושה של חופש בכל מקום.
הצמתים עמוסים באופן יוצא דופן. הכבישים עמוסים דווקא בשעות הלילה המאוחרות, עת עם ישראל חוזר מבילוי ונעמד בפקקים אינסופיים מורטי עצבים.
חופש, אווירה, אבל רוגע אין. בכל מקום אני שומעת דאגה, רואה את הכאב, שאלות כמו "מה יהיה עם המדינה?" ו"לאן עוד אפשר להתדרדר?" נשמעות בכל פינה.
עם ישראל מציף את נתב"ג, את הקניונים הממוזגים, ועם זאת תחושת החסר חזקה מתמיד. הצפיפות בנתב"ג מעידה על שובע, ולצד זה האכפתיות של האזרחים נוכח המצב החברתי בשיאה. אין ספק שאנחנו חיים בחברה של אנשים דעתניים, אוהבי הארץ, אנשים אידיאליסטים שאכפת להם.
מדי שבוע אני מקבלת טלפון מאזרח או מאזרחית מודאגים. יש לו או לה רעיון או מיזם חברתי שישפר את האווירה, שיאזן את מצב הרוח הלוהט. חייבים לעשות משהו, אומרים לי שוב ושוב אנשים בכל מקום.
אנחנו עם מיוחד, חוטים של כאב מחברים בינינו כבר שנים, ולכאב גוונים רבים. חושבת על הכאב הפרטי שלי ומה לקחתי ממנו שאפשר להביא לכאן.
אני רוצה לשתף בשתי תובנות, קרובות זו לזו. קוראים להן אחריות ושימת גבול.
מהרגע הראשון שחרב עליי עולמי, הבנתי שאני צריכה להתנהל באחריות. אני לא לבד – יש לי בעל, ילדים, נכדים. יש משפחות שכולות נוספות לצדי. ואני מנסה, עם תחושת אחריות גדולה, להתמודד עם האובדן הגדול. אחריות נדרשת בכל התמודדות, אישית וציבורית.
יש עכשיו תחושה גדולה של בלגן, יש יגידו אנרכיה שלטונית. ההנהגה לא מגלה אחריות, ונכזבה הציפייה שרוב שלטוני שנבחר בדרך דמוקרטית יגלה אחריות על כלל האוכלוסייה. רק לאחרונה פגשתי מכר ששיתף כי החליט להוריד את הכיפה כדי שלא להיות מזוהה עם שלטון שמחלל שם שמיים ברבים.
התקשורת מחממת את האווירה, והמהפכה הדיגיטלית שעוטפת אותנו יותר מעשור מגבירה את השיח המתלהם (עיינו בספרו של ד"ר מיכה גודמן "מהפכת הקשב"). ועדיין, זו אחריות של כל אחד ואחת מאיתנו להרגיע את הרוחות ולאזן את האווירה. נשאל את עצמנו – מה אנחנו עושים להנמכת הלהבות? נחשוב מה רואים ילדינו בשעה שהם מתבוננים בנו יוצאים לרחובות ונותנים למיעוט לשרוף את המדינה אם דברים לא פועלים כמו שאנחנו רוצים. נתבונן במציאות המורכבת ונשים סימן שאלה – האם המטרה מקדשת את האמצעים?
להתחיל מחדש
התרגלנו לחשוב שגבול הוא דבר שלילי. גבול הוצג לנו כמשהו חוסם, לא מאפשר, מגביל.
בהתמודדות שלי עם האובדן, מצאתי את עצמי מציבה לעצמי גבולות רבים ומתנהלת בתוכם. כך למשל הילדים מחוץ לתחום. סירבתי עשרות פעמים לפניות שבהן נתבקשתי לשתף את תמונות ילדיי או לשתף אותם בכתבות ובפרסומים שונים. "זה הכי מרגש", אמרו לי. אבל מבחינתי הילדים הם מחוץ לתחום.
כולנו גדלנו על סיפורים של סבים וסבתות שגדלו במסגרת נוקשה, עם גבולות ברורים שדיכאו את הנפש של הדור שאחריו, שבתורו בעט בגבולות ככדור לצד השני והכי רחוק שאפשר, ומגדל היום את עצמו וילדיו ללא גבולות. אז בואו נעשה ריסטארט, אתחול, למושג גבול ונלמד אותו מחדש.
המושג גבול הוא מורכב יותר, כמעט דואלי, עקרון יסוד בתודעה האנושית. אנו נוטים לראות בו דבר שלילי, מגביל, אך יש בו גם דבר מאפשר.
מחד הוא חסם, ומאידך זרז לתנופה. העולם שלנו הוא עולם מופשט, וכדי להצליח לחיות בו, שרטטנו לעצמנו את הגבולות שלנו, כיחידים, כחברה. גבול אינו רק קו מפריד בין ישויות טריטוריאליות ואחרות. גבול הוא גם בירור, הבחנה יוצרת בין מושגים, נתינת פרופורציות ומתן אפשרות למימוש עצמי של כל אחד ואחת, כמו גם לקבוצות שונות בחברה. אדם מייצר לעצמו את הגבולות ובתוכם הוא חי, והגבולות הללו הם אינסופיים.
כמו אומן המשרטט על בד מסוים (מוגבל) ועם פלטת צבעים מסוימת, אך יצירתו היא אינסופית לאפשרויות ולגוונים. כמו לביטוי "השמיים הם הגבול", כך גם הנגן יוצר ומנגן בעזרת שמונה תווים, וחמשה אחת, ובתוך הגבולות הללו היצירה היא אינסופית. כך גם הספורטאי שמתאמן בהתאם ליכולות שלו והשמיים הם הגבול, והשיאים שלו עצמו, כמו השיאים העולמיים, נשברים כל הזמן. הווה אומר, אפשר לפרוץ את הגבול כל הזמן.
אך העניין הוא שבשביל להרגיש שאין גבול, צריך גבול. כמו שבשביל להרגיש שאין מילים, צריך מילים. גבול הוא תדר, הוא שפה, וכל אחד צריך לשרטט לעצמו במדויק את הגבולות שבהם הוא חי, וגם כחברה אנחנו אמורים לשרטט גבולות שיאפשרו לנו לחיות יחד.
בגיל ההתבגרות ילד בודק את הגבולות שלו מול הוריו, מול המסגרות שבהן הוא נמצא. זה חשוב להתפתחות, זה מעניק ביטחון, וכל פסיכולוג מתחיל יאמר שצריך לתת לילד מרחב עצמי להתפתחות, ובד בבד לשמור על גבולות.
נראה אם כן כי הגיע הזמן שנתיידד שוב עם המילה גבול ונצליח למצוא את האיזון מתוך הקצוות שאליהם ברחנו, כדי שנוכל לחזור לחיות כחברה מתוקנת ויציבה. כך למשל, הצבא מחוץ לתחום. שבירת המיתוסים צריכה להיפסק. הקפדה על שיח מכבד וראוי צריכה להישמר, ועוד.
אפשר להמשיך לחפש מי אשם בכל המצב הזה ולהמשיך להיות צודקים בכל הטיעונים, אבל בואו ניקח אוויר וננסה להיות קצת יותר חכמים מאשר צודקים.