מבעד לווילון תא ההלבשה בקעה לחישה רמה. "שומעת? קסססקססס, איך קוראים לך, בואי רגע". חוק רבנו גרשום שאבד עם הזמן, בטח אומר שהצצה לתא הלבשה אינה חוקית, אלא אם מדובר בהצצה לכיוון 20 הסנטימטרים התחתונים של התא במטרה לבדוק אם הוא פנוי.
"למי את קוראת?", שאלתי בחזרה בלחישה בדציבלים גבוהים לכיוון הווילון. "למוכרת. או שאת תביאי לי כאלה בדיוק במידה…", ענה הקול שמאחורי הווילון ויד הושטה לעברי. מהיד השתלשל זוג מכנסיים. "באיזו מידה?", שאלתי. הפעם הלחישה שלה הפכה חלושה ורפה. "46". ניגשתי אל המוכרת וביקשתי ממנה, בלחש כמובן. המוכרת שלפה מהמתלה מכנסיים במידה 46. 46 זו מידה נאה מאוד, מעידה יודעת דבר שהייתה שם אחרי שירות צבאי עתיר שניצלים בפיתות.
אותה יודעת דבר, אני, מדדה ממש השבוע את רוחב המושב ברכבת הקלה. שני שיברים ועוד סטרץ' קטנטן, כלומר 36 סנטימטרים, זו הקצאת השטח לישבני וישבניות ישראל על פי המודל האירופי של מי שתכננו את קרונות הרכבת שיובאו ארצה. סליחה על התיאור הפלסטי, אבל אדם בממדים ממוצעים שמתפרש על כמושב וחצי נאלץ להתמודד גם עם מבוכה וגם עם מבטי נאצה של מי שמתיישבים לידו, כי הוא הרי תופס להם חצי מושב. מי החכם שתכנן כיסאות שמתאימים רק למר וגברת קו?
מחוץ לתא המדידה התכנסה אסיפה של שלוש נשים. מוכרת ושתי קונות. האישה שמעבר לווילון נחרדה מהעובדה שהמידה שלה, על פי אותה רשת אופנה, זינקה ל־46. היא הרי לא עלתה כל כך הרבה במשקל, ואיך ייתכן ומה פתאום 46, ועכשיו היא תצלול לדאון. ספרי לי על זה, אמרה לה המוכרת. אנחנו כבר פנינו להנהלת הרשת וביקשנו שישנו את המידות. מה שהיה לפני שנה מידה 42, הפך אצלם בקולקציה החדשה 46. קימצו בבד והגדילו את מספר המידה. את יודעת כמה נשים יוצאות מפה בדיכאון?
"מלא!", נשמע קול נוסף מכיוון ערימת בגדים שהייתה מונחת על דלפק הקופה. "תראי כמה החזרות הגיעו! נשים מזמינות עשרה זוגות מכנסיים באינטרנט בלי למדוד ובאות להחזיר אחר כך. חוץ מזה: מתי יבינו שאם הקנייה היא רק באתר של הרשת, בקצב הזה לא יישארו לנו חנויות ולא תהיה לנו עבודה?".
המחשבה על היעלמותם של משלחי יד שונים ועל האבטלה שמאיימת להתגבר לא מרפה ממני, אבל הפעם אתמקד בעניין המידות. את עניין המראה המעוותת נשים רבות מכירות. פעם היו כאלה בכניסה למוזיאון ישראל. מאז הן עברו לחיות בתוך המוח של המוני נשים. וכן, אני מודעת למחקרים שמדברים על כך שגם גברים סובלים מהפרעות אכילה ומדימוי גוף בעייתי ולא מקילה בכך ראש בכלל.
האם באמת ייתכן שמה שכתוב על תווית בד שטבע מישהו יכול לעצב את תפיסת העצמי בקלות שכזו? ואם היה כתוב על התווית "מידה 38", היינו מרגישות טוב יותר עם עצמנו? איך הפך מספר סתמי לכה משמעותי, ולמה, אם רשתות האופנה מודעות לסוגיה, הן אינן נצמדות למידות המקובלות? ולמה זה בכלל משנה?
לא שברור מהן "מידות מקובלות". לכל חברה יש תו התקן שלה. מי מהן נדיבה יותר ומי פחות, מי מהן עקבית יותר ומי פחות. לא מזמן הזמנתי חולצה מחו"ל. היה נדמה לי שמידה מדיום היא מידה סבירה, אבל הגיע לי משהו זערורי. בהתחלה שקעתי בעצבות. כבר שנים שאני מתלוצצת עם הבגדים בארון על כך שאני מסיטה את המבט מהם לחצי עונה והם מתכווצים לי במידה.
כבר אימצתי את כל הבדיחות הכי שחוקות על זה שאני פשוט נמוכה למשקל שלי ולא מלאה אלא מלאה עד אפס מקום. אחר כך בדקתי איפה מיוצר הבגד. נו, נו, בטח שבסין. לכי תסבירי לסינית אומללה באחד ממפעלי היזע והעבדות שרכונה על מכונת התפירה מצאת החמה עד צאת הנשמה, שהמידות שלנו, בישראל, שונות מאלו שלה.
אם לא די בכל אלה, הנה הגיעו חגי תשרי וכל הדיאטניות ויועצות התזונה והמומחיות לדיאטות בזק של החגים צצות עם שלל עצותיהן על שמירה על מידות הגוף והבריאות, כשלמיטב ידיעתי, העצה המשמעותית היחידה היא "אל תהיו בלועות ועשו ספורט".
בתזמון יוצא דופן מישהו תלה על עמודי תאורת רחוב מודעות מנוילנות בזו הלשון: "השבת אבידה: נמצא לפני כשבועיים באזור זה מטר. "את חושבת שזה מטר מטר?", שואלת חברתי ד', שהסבה את תשומת לבי למודעות, "כזה למדידה?". צלצלתי לברר. ענה לי נער בן 14 וחצי עם קול מתוק. הוא מצא את המטר באזור הר הרצל. "ראיתי את המטר, ושמתי שלטים. חוץ ממך לא התקשרו אליי עדיין", סיפר. איחלתי לו שנה טובה, בירכתי אותו שתמיד ייתקל באנשים טובים כמוהו ונזכרתי מהן מידות חשובות וטובות.
חיבה מיוחדת יש לי לשורש מד"ד. יש בו תנועה, שמלמדת אותי פעם אחר פעם שמידה לעולם אינה קבועה. עבודת המידות היא מדידה עצמית מתמשכת. חג שמח, שנה טובה ומידות טובות לכולנו.אגב, שלא יהיה ספק - 46 אני לא.