העולם הערבי וגם המוסלמי נחשפו במלוא עליבותם המדינית, בהיקף המביש של נחשלותם הדיפלומטית ובעומק המחפיר של התבזותם המוסרית. זאת המסקנה הבלתי נמנעת המתבקשת מאליה מתגובותיהם, הצהרותיהם ומהתנהלותם הפומבית בנוגע למתקפת הטרור הרצחנית של החמאס נגד ישראל. אם היה הצורך בהוכחה לכך ראשי ארצות הערביות סיפקו אותה בהשתתפותם במה שהם כינו "פסגת שלום בינלאומית" שהתקיימה בסוף השבוע בקהיר.
בחמאס טענו: "רוצים לשחרר עוד חטופות - ישראל מסרבת לקבלן"
בניגוד לבקשת ישראל: המשאיות שנכנסו לרצועת עזה לא נבדקו
הפסגה אורגנה על ידי נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי. מלבד ראשי ארצות ערביות, השתתפו בפסגה, ראש ממשלת איטליה ג'ורג'ה מלוני, ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ'ס, ראש ממשלת יוון קיריאקוס, אמרי קטאר תמים בן חמד אל-ת'אני, נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד ונשיא דרום אפריקה סיריל רמפוזה.
הפסגה אבל היתה ויצגה בעיקר ובמיוחד את ראשי ארצות ערב. הפסגה הסתיימה בלי הצהרה כל שהיא. המארח נשיא מצרים א-סיסי הבין שעובדה זאת מערערת את חשיבות האירוע ואף מגכיחה את משמעותו.
"(הפסגה) לא היתה כישלון. אך אין הסכמה בין המדינות", הצהיר והתנצל המארח נשיא מצרים א-סיסי. הוא צדק. היא לא היתה כישלון. האירוע הבינלאומי הזה היה בזיון מדיני, כנס של ראשי מדינות שחשף אותם תקשורתית חסרי אונים, נעדרים כישורי מנהיגות ואופי מנהיגותי יצירתי ומוביל.
עצם העובדה שמעצמת-העל ארה"ב לא הוזמנה מלכתחילה לאירוע "הבינלאומי" בקהיר, מסביר שליוזמי האירוע, למארח ולמשתתפים היה מראש כל כוונה או הרהור לגנות ולהוקיע את הברבריות הנאצית שמחבלי החמאס גילו במתקפה שלהם על עוטף עזה. מלך ירדן הגדיר את תגובת ישראל כ"טבח בעזה". לא היתה לו מילה אחת לומר על טבח האזרחים, תינוקות, נשים וזקנים, שמחבלי החמאס ביצעו.
המשתתפים גם לא היו מסוגלים להגיע לנוסח הצהרתי מוסכם שיביע השתתפותם במצוקת הפלשתינים, או תמיכה בפתרון שתי מדינות. מה שמעניין במיוחד, שלמשתתפי הפסגה בקהיר לא עלה בדעתם לדון, לשקול ולהחליט על סיוע כספי דחוף לפלשתינים בעזה. "העזתים סובלים והעולם שותק", קונן נשיא מצרים בפסגה בקהיר. העולם הערבי לא שותק. עובדה התקיימה פסגה בקהיר.
מתקיימות גם בבירות אירופיות הפגנות תמיכה בפלשתינים, ארגונים שונים מפרסמים הצהרות גנאי נגד תגובת ישראל. אבל לא שומעים, לא רואים אין שום ביטוי או גילוי של יוזמות, מהלכים, אירועים שמטרתם לאסוף כספים, לגייס תרומות, ליזום ולקיים מבצע הרתמה מיוחד שכספיו יישלחו מיד לפלשתינים בעזה.
ארגון הפדרציות היהודיות בארה"ב גייס בימים האחרונים בקהילות בצפון אמריקה מיליארד וחצי שקלים כסיוע פיננסי לנפגעי המתקפה הרצחנית של החמאס. אני מכיר ויודע על קהילות לא גדולות בניו יורק, בניו ג'רזי ובקונטיקט שארגנו מבצעי התרמה שהתקיימו בבתי כנסת שבהם נאספו מיליוני דולרים, שנשלחו לישראל. לא ידוע על אף יוזמה, אירוע ומהלך ציבורי שניזום והתקיים במרכזי אוכלוסיה פלשתינית בארה"ב, או בריטניה או צרפת במטרה לאסוף כספים כסיוע לפלשתינים בעזה.
אבל בהפגנות מניפים דגלים פלשתינים, צורחים סיסמאות בעד מדינה פלשתינית, מקללים את ישראל. משהו מעשי, פרקטי, משמעותי בעד פלשתינים. זה לא. אף לא ברמז. זה מה שמעלה את הקורבן הגדול, המפסיד העיקרי, את הנפגע והסובל ממיתקפת החמאס, שיישאר, נצרב וכואב לתקופה שסופה לא נראה לעין. זהו העם הפלשתיני.
הטרור של החמאס הרס, חיבל וחיסל סיכוי כל שהוא לפתרון מדיני של בעיית פלשתין. מה שהחמאס עשה, והעולם הערבי בחוסר הבנתו, בנחשלות שלו בתחום המדיניות, בהעדר אומץ לב מוסרי ובריקנות היצירתית שלו, לא רק שתק - אלא עזר לחמאס, הזין והעצים את נוכחותו הקטלנית וההרסנית באיזור.
בשנים האחרונות בעיית פלשתינית בזירה הבינלאומית הוסטה הצידה, הונחה לאחסנה, הוזנחה. גם אצל ומצד ארצות ערביות בעיית פלשתין ירדה לתחתית סדר העדיפויות. עובדה שהורגשה היטב במיתחם האו'ם בניו יורק.
הטרור הרצחני שהחמאס ביצע במיתקפה על עוטף עזה יכול היה להיות אירוע משמעותי, קו פרשת מים, במעמדה של בעיית פלשתין בזירה הבינלאומית והפנייתה לתחום מדיני יצירתי. העולם הערבי העדיף להניח לחמאס להצמיד, לחבר, לקבוע זיקה ישירה בין טרור פעיל לבעיית פלשתין. את המחיר ישלם העם הפלשתיני.