1. יום הזיכרון הלאומי ליצחק רבין ז"ל צוין אתמול. האירועים אכן בוטלו כולם, אבל אנחנו נשבענו שלא נשכח ולא נסלח; ובשבוע הזה אני מתגעגע לצמד המילים "אני אחראי".
כך ניתן היה למנוע את אירועי ה-7 באוקטובר הנורא | ליאור אקרמן
את המילים הללו לא שמעתי השבוע מראש הממשלה בנימין נתניהו, שהאסון הגדול ביותר שנחת עלינו מאז השואה אירע במשמרת שלו. הוא לא נהג ולא נוהג כמו אלה שהתחנכו על מורשת האחריות של רבין: יואב גלנט, הרצי הלוי, רונן בר, אהרון חליוה וירון פינקלמן.
נתניהו אחראי. אבל לדבריו, רק על העתיד. צר לי, אבל אני מתקשה להאמין לו.
2. לפני 50 שנה בדיוק, בתום השבוע השלישי למלחמת יום הכיפורים, שנפתחה אף היא בהפתעה רבתי ותפסה את צה"ל לא ערוך ולא מוכן – התייצבו לוחמי צה"ל, שהפכו בעוז רוחם את הקערה על פיה והעבירו את המלחמה לשטח האויב, בשערי קהיר ודמשק.
50 שנה אחרי, אופי שדה המערכה שונה, המזה"ת שונה, והאויב מסתתר בלב אוכלוסייה אזרחית. שלושה שבועות של היערכות והמתנה חלפו, ואנחנו בינתיים מבחינת הצבא הגדול והמגויס בשלב של "צחצוח חרבות ברזל".
הדילמה מורכבת והיא לפתחו של קבינט המלחמה: לאפשר לחיל האוויר להמשיך לכתוש ולהרוויח זמן להתארגנות נוספת ולניסיון לשחרור החטופים, או מנגד להימנע מרפיון אצל הכוחות ואובדן המומנטום – ולהיכנס קרקעית לרצועת עזה.
ישנם שיקולים לכאן ולכאן שישראל יכולה ורשאית להתלבט ביניהם, בעיקר כשמטרת האיראנים, שהם היזמים, המארגנים, הבמאים והמפיקים של האירוע הזה, היא "לפשק" את ישראל בין לחימה בדרום ללחימה בצפון.
בכל מקרה ובכל מצב, ההחלטות המדיניות והמבצעיות צריכות להתקבל בהתאם למשימה שהוגדרה וליעדים שהוצבו לצה"ל, ואלו אינם ברורים דיים ומתחלפים, והצהרות בעל פה מתערבבות עם החלטות כתובות.
צבא המילואים הענק והמגויס כולו יוכל למשוך עוד זמן, אבל לא עד בלי די. החלטה תצטרך להתקבל בקרוב, אם כי היא איננה תלויה רק בצד שלנו. דבר אחד בטוח: את "החוב" מחמאס בעזה ובכל מקום בגלובוס נצטרך לגבות, ובגדול.
3. המלחמה הזאת נפלה על הממשלה הלא נכונה והפחות מתאימה, אבל זה מה שיש ועם זה צריך לנצח. בתוך הממשלה שרים, מנכ"לים ופקידים בעמדות מפתח שאינם מוכשרים, אינם ראויים ואינם מנוסים. בעוד צה"ל והפיקוד הבכיר מתאוששים מלהקת הברבורים השחורים שנחתה עליהם בבוקר 7 באוקטובר, לוקחים אחריות, צוברים כוח ויכולת, מכים בחמאס, נלחמים בצפון בחיזבאללה ומחסלים חוליות טרור בגדה – הדרג האזרחי מתעורר לאט, והטיפול באזרחים סובל מבעיות של אגו בין־אישי ובין־משרדי.
צריך לומר בבירור – אם העורף האזרחי לא יטופל בנדיבות, בחמלה ובאחריות, על כלל היבטיו, ואם לא תובטח כיפת ברזל נפשית וכלכלית למשפחות השכולות, למשפחות הנעדרים והחטופים ולמפונים, ואם לא תתקיים רציפות תפקודית סבירה של המשק – לא יושג החוסן שמאפשר לצה"ל לפעול ולהשיג את היעדים שהוצבו לו.
מינויו של מאיר שפיגלר, שהוא היום אולי ה"סיוויל סרוונט" המרכזי והבכיר בשירות המדינה, מעודד ומבטיח, אם רק ייתנו לו לעבוד. זה קריטי.
4. אני רק שאלה: אם הנשיא האמריקאי כבר הודיע שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, ואם גם ישראל לא מוכנה לזה, ואם איראן היא שעומדת מאחורי מתקפות הטרור ומפלצות האדם ששחטו את ילדינו ואלו שמתכוננים לעשות זאת גם מצפון, ואם הצי החמישי ונושאות המטוסים של ג'ו ביידן כבר פה, ואם צבא המילואים מגויס כולו והעולם ומדינות ערב המתונות לצדנו – אז אולי זהו הזמן המתאים לתקוף את מתקני הגרעין באיראן? אם לא עכשיו – אימתי? וזו כמובן רק שאלת פרשנות בגרוש.
5. לעומת הדוברות הצבאית, ובראשה תדריכי דובר צה"ל שמתקיימים פעמיים ביום ומספקים מענה לשאלות התקשורת, הדוברות של הצד האזרחי, שאינה נופלת בחשיבותה – מקרטעת, אם בכלל קיימת.
דוגמה לכשל ניתן היה למצוא במסיבת העיתונאים שערכה יוכבד ליפשיץ מניר עוז עם שובה משבי חמאס. מדינה מתוקנת לוקחת פדויי שבי למתקן ביטחוני נעים וסגור (אולי מלון קטן ומבודד), נותנת טיפול רפואי ובדיקות, מעטפת נפשית ככל שצריך, מאפשרת ביקור משפחה ומבצעת תחקורי שב"כ ואמ"ן ותדרוך מה לומר וכיצד לנהוג. אם יש לפדויי שבי מה לומר, יש דרך נאותה לעשות זאת בצורה מכובדת שהולמת מדינה.
ההסברה הישראלית לוקה בחסר, והיא זקוקה למנהל בכיר, מנוסה ומוכשר לתקופת המלחמה שיתאם, ירכז ויאכוף משמעת דוברותית – משהו זמני, כמו מנכ"לי משרד החוץ לשעבר אלון אושפיז או רון פרושאור.
ההסברה הנכונה והמקצועית לציבור הישראלי היא קריטית לחוסן ולעמידות, וההסברה החיצונית היא חיונית לשימור הלגיטימציה. כנגד האמירות ההזויות של מזכ"ל האו"ם למשל, היה צריך לצאת במלוא התקיפות נשיא המדינה או ראש הממשלה ולדרוש את הדחתו בידי ארה"ב ומדינות המערב שספגו וסופגות טרור.
למלכת ירדן ראניה צריך לשלוח סרטוני זוועה דרך המוסד או השגרירות כדי שתבין שהיו "כריתות ראשים" וזוועות – ואפשר כמובן גם למצוא שניים־שלושה חבר'ה צעירים ושובבים בוגרי היחידות הנכונות שישתלו את צילומו הזוועות בשידורי הטלוויזיה הירדנית בשיא הצפייה.
זו זירה קריטית.
6. עם כל הכבוד לנאומו שלשום, ראש הממשלה וראש קבינט המלחמה בנימין נתניהו ממשיך להימנע ממענה על שאלות, לא לוקח אחריות על הכישלון הגדול, ונערך לחלץ עצמו ללא פגע מהאירוע.
בינתיים, נתניהו לא מבקר משפחות ולא פצועים, וקשה לו להגות את המילה "קיבוצים". מה הוא כן עושה? יוצא מעת לעת ליחידה צבאית סגורה עם חיילים שאסור להם למתוח ביקורת, ועושה איתם צילום קרבי לצורכי יחסי ציבור אישיים. הם נראים קפואים ומכוסי פנים כמו חיילי הטֶרָקוֹטָה של הקיסר הסיני.
ועוד דבר הוא עושה: נפגש הרבה עם האלוף (במיל') יצחק בריק, תוך שהוא יודע שאין דבר שיכול יותר להרגיז את שר הביטחון יואב גלנט ואת הרמטכ"ל הרצי הלוי.
ועוד משהו שאני אומר לנתניהו ולעוזריו מידע ומניסיון: כל דקה שבה גלנט והלוי נאלצים לשמור לעצמם על הגב מפני החצים שמשוגרים לעברם – ישלמו עליה אזרחי ישראל בביטחונם.
7. אין לי זמן ומקום מספיק בטור כדי שאפרט לכם עד כמה חסרה ב"קבינט המלחמה" המצומצם איזו אישה "לא לוחמת" אחת לפחות. זה היה משביח מאוד את קבלת ההחלטות ואת תבונתן. ולא רק בקבינט אין, גם לא במנהלות ובמשלטים, וזה הפסד שלנו.
הייתה זו מנכ"לית בכירה במשק שתיקנה אותי השבוע בעדינות כשאמרתי "כולנו ננצח". היא הסבירה לי שאחרי מה שקרה לנו בשבת השחורה, עם כמות ההרוגים, הפצועים, ההלומים והחטופים – אי אפשר לדבר על "ניצחון", והמונח צריך להיות "להשיב את הביטחון לישראל".
במלחמות המודרניות שלנו, אכן אין מנצחים – יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. וגברים לא יודעים לחשוב ככה.
8. את סוף השבוע האחרון עשיתי במחנה הפליטים הגדול באילת, 60 אלף מפונים מערי ישראל וקיבוציו נאלצו לקבוע במקום את ביתם הארעי.
בקניון פגשתי את יואל מניר יצחק, שהיה איתי בהנהגה של השומר הצעיר בשנות ה־80. הוא זיהה אותי וניגש והזכיר, ואז שאלתי אותו מה נשמע והוא סיפר לי שאיבד את בנו אופק ז"ל בכיתת הכוננות.
אילת, עיר עצובה עם הרבה שכול וטראומה – והמון אילתים שיוצאים מגדרם ביחד עם עובדי המלונות לארח, לחמול ולחבק. ב"קלאב הוטל" נפגשתי לשיחה עם מפונים מאשקלון, שדרות ואופקים. האנשים מבולבלים, חסרי ביטחון וחסרי ודאות להמשך.
משבר האמון בין העם לבין המדינה, הממשלה והצבא הוא עמוק: חוסר ביטחון אישי, פגיעה בחוסן הלאומי והבנה שהולכים לשגרת חירום ארוכה עם הרבה קשיים.
שרי הממשלה לא שם, הם מפחדים להגיע. זה נכון שאולי הם יחטפו, אבל מגיע להם. שיחטפו וישתקו ויחבקו, ושוב יקשיבו ויעזרו.
אילת עיר עצובה, במלונות חצאי קהילות מהקיבוצים, נפלטים מהעוטף ומהדרום. כן, "פליטים", אין מילה אחרת.
9. מנחם הורוביץ הוא חבר ותיק וקולגה שקורא את הטור הזה באדיקות ומתחיל מהסוף להתחלה. מנחם הוא סוס קרבות ותיק שבילה חלק ניכר מחייו בממ"דים, בחדרי ביטחון או עם הכוחות בגבול לבנון. השבוע ישב לצדי באולפן קשת 12 וסיפר לי שהוא נע בין קריית שמונה, שאליה הוא קשור בעבותות, לבין מצפה אילן בפתחת ואדי ערה, שם מתגוררים בתו נגה וארבעת נכדיו (האבא במילואים).
סבא מנחם ישן עם עין אחת פקוחה ואקדח ברטה מתחת לכרית. זוהי מנת חלקו של הדור שלנו. הבטחתי למנחם שאנחנו עוד נראה את הימים האחרים, אני בטוח.
שבת שלום.