כמו שסחטה את ממשלות ישראל בשנים האחרונות בהצמדת אקדח לרקתה, גם בשבועות הקרובים - ועד טיפת דמה האחרונה - תנסה חמאס לאמץ אותה מדיניות. אם תצליח, היא עשויה להינצל. השאלה היא אם ישראל למדה את הלקח.

איראן: "חמאס מוכן לעסקת שבויים", חוסל בכיר חמאס שתכנן את מתקפת הפתע
"הבנו שאנחנו באירוע אחר": שחזור דרמטי נוסף מהקרבות מול המחבלים בעוטף

בשנים הללו, בעיקר מ־2018, ניצלה חמאס בהנהגת יחיא סנוואר את נקודות החולשה של ישראל ואת חששותיה להיכנס לעימות צבאי. כל אימת שדרישותיה להקלות לא נענו, או כאשר ישראל נקטה כלפיה סנקציה, פנתה חמאס להפעלת כוח. הם ירו רקטות או שיגרו בלוני תבערה. ישראל עשתה קולות של איומים, אבל בסופו של דבר התקפלה. כך השיג סנוואר את הדולרים הקטאריים, את הקצבה החודשית למשפחות נזקקים, וכך הגדיל בשנים האחרונות את מספר הפועלים שיצאו לעבוד בישראל, עד שהגיעו לשיא של 18 אלף.

האיום מעל תושבי העוטף מעודו לא הוסר. על גבם הכילו ממשלות ישראל את המשבר. מעטים מתוך המערכת דפקו על שולחנו של הדרג המדיני ואמרו כי הסחיטה לא תשביע את חמאס אלא תוסיף לו רעב. ראש השב"כ נדב ארגמן, למשל. אבל הספינה נסחטה והמשיכה לשוט. הפקרתם של תושבי העוטף, אם כן, החלה הרבה לפני 7 באוקטובר.

את האמצעי הזה, שימוש באלימות כדי להשיג הקלות, עשויה חמאס לאמץ גם עכשיו. אומנם אנשיה נכתשים בתוך עזה, אבל לצורך הפעלת הסחיטה, מצבם לא השתנה משמעותית. בניגוד לעבר, בידה יש בני ערובה רבים, וגם היכולת הרקטית עדיין שורדת. היא רחוקה מהנפת דגל לבן, ולא אמרה עדיין את המילה האחרונה. רוב לוחמיה, 15 אלף לפחות, עדיין בחיים והם מצויים בכושר לוחמה.

גם מתוך המנהרות החשוכות של עזה מנהלת הנהגת חמאס עד לרגע זה מדיניות חוץ. האסטרטגיה שאימצו היא להפוך את פעולת התגמול הישראלית בארגון רצחני תואם דאע"ש - למשבר הומניטרי חריף. לשכנע את העולם כי איננה ארגון טרור אלא ארגון שחרור, ולהראות כי אין מדובר במסע ענישה צודק נגדם, אלא במצור אכזרי על אוכלוסייה. על כן, כל פקיד באו"ם, מהמזכ"ל אנטוניו גוטרש ועד אחרון העובדים, הפועל להפוך את מסע התגמול הישראלי למשבר הומניטרי בלבד, מסייע לחמאס באסטרטגיה הזאת. על ישראל לדעת כי ברגע שהיא תסכים ללחצים האמריקאיים, או ללחצי האו"ם, או לתחינותיהן של מדינות ערב לראות בכך משבר הומניטרי, מנגנון הרעב של חמאס ישוב לפעול.

כיום מוכנסות לרצועה מדי יום 20 משאיות עם ציוד רפואי, מים ומזון. חמאס רוצים גם דלק. הם זקוקים לו כדי להפעיל את הגנרטורים במנהרות. ישראל מסרבת בתוקף. כי אחרי הדלק, חמאס תדרוש גם הפסקות אש שבהן הם יתחמשו ויצברו כוחות. אחר כך יבקשו הקלות נוספות. עוד ועוד. כך זה פעל בשנים האחרונות.

את ערוץ הסחיטה השני תנהל חמאס על גבם של החטופים. בזמן שבו נכתבות שורות אלה, מתנהל משא ומתן עצבני וקשוח מאחורי הקלעים לשחרור עשרות אזרחים. כל יום שעובר והילדים והנשים הללו בשבי, הוא בושה וחרפה עבור כל אזרח פלסטיני בעל מצפון. לוחמי השחרור שלו הם חוטפי ילדים ונשים. אבל חמאס, כמו חמאס, יסחרו בהם עד תום. גם כאן יש פתח לסחיטה. למשל באמצעות שחרור מדורג כדי להרוויח זמן, או דרישות מופרזות. ישראל נדרשת במגעים הללו לצאת מעורה ולהיות מי שזמן רב לא הייתה. מתוחכמת, קרת רוח, ערמומית ונוקשה.    

לצייץ ולהקיא
רבים כעסו שלשום על צחי הנגבי, ראש המטה לביטחון לאומי, על שהפגין אמפתיה בלתי מוסברת כלפי נסיכות קטאר. בהתבטאות בלתי שגרתית עבור בכיר ישראלי, החמיא הנגבי לנסיכות ואמר כי היא ממלאת תפקיד חיוני בימים אלה. "היא הופכת לגורם הכרחי ולבעלת עניין בהגעה לפתרון הומניטרי", כתב באנגלית בחשבון הטוויטר שלו.

מתי החמיא בכיר ישראלי לשליטים מדוחא? שנים רבות כבר לא. ודאי לא בפומבי. מאז שידידם יוסי כהן, ראש המוסד, פרש מתפקידו, אין בכיר ישראלי שליטף אותם יפה כפי שבחר לעשות שלשום ראש המטה לביטחון לאומי. הכוונה מאחורי מילותיו הנעימות לאוזן של הנגבי תתברר בזמן הקרוב, אבל זה לא באמת משנה. הנגבי רצה להראות לעולם כולו, ובמיוחד לדעת הקהל במערב, כי קטאר היא בצד של הטובים. לא אתפלא אם כתב והלך להקיא. אבל לזה נחזור עוד מעט.

אין אלה ימים רגילים. בידי האויב, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אזרחים וחיילים שבויים, בהם ילדים, זקנים ופעוטים. אם צריך להחניף לאחרים כדי לקדם את שחרורם, אז נחניף. ואם במקום להודות בנימוס הם מטיחים רפש בפרצופינו, גם לא נורא. בזמן שבו צייץ הנגבי את הדברים הללו, ניצב לו שר החוץ של קטאר, מוחמד בן ג'אסם אל־ת'אני, ובמסיבת עיתונאים באנקרה, לצד עמיתו הטורקי, השמיץ את ישראל על פשעיה ברצועת עזה, על הילדים והנשים שהיא הורגת ועל המבנים שהיא הורסת.

המציאות האמיתית, יש לזכור, אינה מתנהלת בטוויטר. ישראל העבירה לקטארים מסר כי הפלישה הקרקעית תתקיים עם החטופים ובלעדיהם, ועל כן מוטב לחמאס לקבל מעט מהתועלת ההומניטרית שעוד ביכולתה לסחוט בשלב הזה. אין לטעות בתפקידם של הקטארים. אומנם הם מתוארים כמתווכים, אבל נכון לראות בהם סוכן אישי. הם שליחיה של חמאס ונאמניה. הכל יעשו בתכנון והסתודדות עמה ותוך ראיית האינטרס שלה.

הודות לכספה, פיקחותה וגם קצת מזל (המלחמה באוקראינה למשל), קטאר הקטנה היא כיום אחת המדינות החשובות בעולם. זה לא רק ההון הבלתי מוגבל, אלא הדרך שבה הם יודעים להשתמש בו כקלף. התכונות הללו הפכו את הנסיכות לבעלת יכולות ביצוע גבוהות בכל תחום ומשבר שבהם נדרשת התערבות עדינה באזור. קברניטיה יודעים לדבר עם כל אחד בשפה שאותה הוא רוצה לשמוע ולהעניק לו את השירות שהוא זקוק. מאז המלחמה באוקראינה והמחסור שהולידה בנפט רוסי, הרקיעו המוניטין שלה שחקים. היא הפכה לאהובת הבית הלבן.

המעמד שכבשה בקרב ממשלות המערב לא רק הפך אותה למקובלת, אלא גם אילץ את שונאיה, בהם ישראל, מצרים, ואפילו שכנותיה במפרץ, לקבלה כשותפה חשובה ואף לנהל איתה מערכת יחסים הדדית. גם בשאר אסד, להבדיל, תמך בקיצונים בדיוק כמו הקטארים ואפילו פחות. אבל מעודו הוא לא התקרב אל שולי שמלתה של ארה"ב. קטאר, לעומתו, הוגדרה על ידי ביידן כידידה אסטרטגית.

למעמד הזה הגיעה דוחא תוך שימוש באמצעים שאינם מקובלים במדינות נאורות. אין זה מקרה שהיא מתווכת כיום עם חמאס. או סייעה לאמריקאים להבריח את אנשיהם מאפגניסטן. או חילצה בני ערובה מערביים מידי פלגים מורדים בסוריה. עם כל אלה היא מצויה בידידות. לעתים אף תומכת בהם כספית.

ידיה, ובמיוחד כספיה, שפכו דמים. והנה, במקום שהעולם יתאגד נגדה, על תמיכתה בטרור, על כך שדמם של חפים מפשע נשפך בסיועה, מדינות המערב משחרות לפתחה. כך בדיוק עשתה ישראל עם חמאס. היא ראתה בה פתרון ולא בעיה. כאשר ישראל קידמה בברכה את המעורבות הקטארית בעזה, היא אומנם קנתה שקט יחסי, אבל באותו זמן העניקה לדוחא כרטיס כניסה לרצועה וזכות נחשקת לבחוש בענייניה הפלסטיניים. וזו בתורה העניקה גב מוצק לחמאס ולמדיניות הסחיטה שלה.

לו הבחירה בידי ישראל, היא הייתה מעדיפה אחרים בתפקיד המתווך. את המצרים למשל. אבל מצרים מצויה כיום במצב מסובך בין הפטיש לסדן. בפעם הראשונה זה חמישה עשורים, מאיימת עליהם בעיית פליטים. מאות עקורים שביתם נהרס בעזה עלולים לצבוא על חומות רפיח ולחצות את הגבול.

הם יישארו שם, כי אין להם בית ולא מסגרת קיום לחזור אליהם. תסריט כזה, אם יתממש, יהיה דרמת ענק, ובקהיר סבורים כי הוא אינו מופרך. על כן, ככל שחולפים הימים, גדלים אותות המצוקה שאותם משדרת מצרים. עבור עבד אל־פתאח א־סיסי ואנשיו, הקריאה לישראל להפסיק את המלחמה איננה מס שפתיים לפלסטינים, אלא שאלה של ביטחון לאומי. המצוקה שאליה נקלעו מפחיתה את יכולת התמרון של המצרים בבואם לשמש מתווכים.

כשתבוא
לפני שלושה חודשים ביליתי עם משפחתי ערב בקיבוץ ניר עוז. היה שם אירוע חגיגי שאליו הוזמנּו בנסיבות אישיות. ניגש אליי בחור צעיר והציג את עצמו. אלעד, אמר. אני קורא את המאמרים שלך. הם מעניינים, אבל תדע שאני הרבה פעמים לא מסכים עם מה שאתה כותב.
אמרתי לו שאני שמח על דבריו. כותבי טורים אינם עושים את מלאכתם כדי לקבל כפיים. תפקידנו לתת לקוראים כלים לחשוב. תרגיש חופשי לסלוד מדבריי, לבוז להם או לכעוס.

אלעד קציר נחטף ב־7 באוקטובר והוא מצוי בשבי חמאס. הפטפוט הקצרצר ההוא בחדר האוכל של הקיבוץ, עם מבט עיניו התכולות והטובות, מעסיק אותי ללא הרף. אני מחכה שיחזור.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]