יממה לפני מסיבת העיתונאים הראשונה שכינס בנימין נתניהו מאז האסון ותחילת הלחימה, שוחחתי עם אחד משרי הממשלה. בן שיחי השמיע באזוניי את הטענה הכי נפוצה בשלושת השבועות האחרונים: "ראש הממשלה מנסה ולא מצליח להחזיר את אימון הציבור. הוא נואם במקום לדבר, הוא מצטלם עם החיילים במקום לחבק את שורדי הטבח בדרום או להיפגש עם משפחות החטופים. הוא פעם אחר פעם מעביר הצהרות מצולמות בלי לחדש הרבה. עושה רושם שהוא מנותק ואין סביבו יועצים שיעזרו לו לצאת מהבועה".
איני יודעת מתי ועל ידי איזה גורם אותן המסקנות שעלו בשיחה הלא רשמית הזאת הועברו לראש הממשלה, אך עובדה שכבר במוצאי שבת בנימין נתניהו עשה בדיוק את מה שהיה מצופה ממנו, ועד כה לא קרה. נתניהו ורעייתו נפגשו עם משפחות החטופים והנעדרים בפעם השנייה מאז האסון. היו שטענו כי נתניהו חשש ממבוכה או מהדברים הקשים שיוטחו בו וגם ימצאו דרך החוצה מחדר הפגישה, לאחר שהמפגש הראשון בינו לבין נציגי המשפחות הסתיים בסיפור מביך של שני הגופים שמייצגים את המשפחות ובטענות (שהוכחשו על ידי לשכת רה"מ) לניסיון ההפרדה בין במשפחות, לכאורה.
מסיבת העיתונאים הייתה ארוכה, יחסית ללו"ז במלחמה של ראש הממשלה המנהל את המאמץ הצבאי והמדיני, גם זה לא היה במקרה - נתניהו ער לביקורת על כך שהוא, לכאורה, בורח לא רק משאלת האחריות, אלא בכלל - מהשאלות הקשות, ורוב השאלות הן קשות בימים אלה.
הרבה דברים נאמרו הערב, אך הנס לא קרה. בנימין נתניהו אמר, שוב, את כל המילים הנכונות. העביר את כל המסרים, שם דגשים על כל הנקודות הנכונות. כל זה לא קירב אותו, רגשית, לציבור הצופים בנאומו - או יותר נכון, את ציבור הצופים אליו.
שר הביטחון גלנט, עם סגנון הדיבור הקצר שלו, של איש צבא ולא מנהיג פוליטי, נשמע יותר אותנטי, משכנע ואנושי כשדיבר על החטופים. גם בני גנץ, שנצמד לפרומפטר באופן קבוע, שידר מסר אנושי ורגשי יותר מאשר ראש הממשלה, אמן הנאומים. לא מן הנמנע כי מה שמפריע לנתניהו לייצר קשר רגשי עם העם הכאוב והפצוע הוא התודעה ההיסטורית הידוע שלו, בשילוב ההבנה כי כל מילה שתצא היום מפיו, ביום שאחרי עלולה לשמש כנשק נגדו.
בנוסף לכך, לא מן הנמנע כי אם יתחיל לתת עדיפות לזמן עבר ויתמקד במה שנעשה ולא על הסיסמאות הבומבסטיות המתייחסות לעתיד - אולי אז יצליח נתניהו לנפץ את הקיר הבלתי נראה הזה שמוצב בינו לבין הציבור בכל נאום ובכל הצהרה שהעביר בשלושת השבועות האחרונים. ואולי הפתרון הוא לא בריבוי ההצהרות, אלא דווקא בהימנעות מהן. אחרי אסון נורא, בעיצומה של המלחמה אימון בציבור נבנה במעשים, פחות באמצעות הריטוריקה והעברת מסרים מדוייקים. התוצאה לא מובטחת בכל מקרה, אך לפחות שווה לנסות.
התרעות פיקוד העורף