מסתבר שגם באמריקה יש עודף נציגי ציבור שמתמחים בגזלייטינג, ולא שוכחים לצווח בקולי קולות שמנסים לסתום להם את הפה. אומנם מדינת הפטנטים אנחנו, אבל אף אחד כאן לא המציא את זה. טבח ה־7 באוקטובר שחרר מהבקבוק את שד הטרור שהתחבא מאחורי העמדת פנים של דאגה לתושבי עזה, וגם את השד האנטישמי שבמשך שנים התחבא מאחורי טענות ל"ביקורת עניינית על ישראל".
כשהאירועים צפים למעלה בעוצמה כזו, וכשיהודים בעולם נרצחים על ידי מפגינים פלסטינים, כבר אי אפשר לבלף. האמת מתגלה, וכך גם אופיו האמיתי של מי שממשיך לדבוק בעמדותיו הקודמות כאילו לא קרה דבר. הפרופסורים באוניברסיטאות העילית שממשיכים להלהיט סטודנטים עם תוכן אנטי־ישראלי, פוגשים היום צונמי של ביקורת, איום שלא להעסיק את בוגריהם, ומשיכת תרומות.
השבוע פורסם תחקיר ב"Free Press" על 200 אוניברסיטאות שהסתירו תרומות בהיקף של 13 מיליארד דולר ממדינות זרות, רובן אוטוקרטיות. התחקיר גם מצא מִתְאַם בין מספר התקריות האנטישמיות בקמפוס לבין תרומות ממדינות במזרח התיכון.
המלחמה האמיתית שמתחוללת היום בעולם, אם כן, היא לא בין כוחות ליברליים לשמרניים, או בין אידיאולוגיות ימין ושמאל, אלא בין אלה שהקצינו לבין המיינסטרים. זוהי נקודה קריטית בזמן, שבה רבים מבינים שאסור לתת לקיצונים לנהל את השיח יותר. צריך לשים להם גבול, כי המטורללים והמשיחיים לא יכולים לנהל את השפויים. הם חייבים לזוז הצדה, וזה נכון גם אצלנו.
בונים על השפיות שלנו
הרגשות העזים ממאורעות החודש החולף מביאים את כולם לקצה, ובכל זאת, יש קווים אדומים שצריך לשמור עליהם. לרגעים נדמה שחזרנו לאיזושהי שגרה, אבל זה רחוק מאוד מהאמת. לישראלים יש איזשהו מנגנון אוטומטי ששואף לחזל"ש, אבל אין שום דבר שגרתי כשחיילינו נלחמים בתופת, כשחצי מדינה מפונה או במילואים, וכשהמלחמה על דעת הקהל ברשתות ממשיכה להשתולל. מי שאינו קיצוני מבין היטב שכרגע צריך להשקיע את האנרגיה במקומות אחרים, כי אין לנו באמת יכולת לחזור להתקוטט.
בן שבת הוסיף כי בשיח כזה יש פוטנציאל למחלוקת תפיסתית פנימית ולפגיעה בלכידות, ובשיתוף הפעולה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות האזור. "היום שאחרי תלוי בגודל ההישג הצבאי שיושג, בדינמיקה ובהזדמנויות שייווצרו בעקבותיו. אי אפשר לחזות את כל זה כבר עתה, לכן נכון להתמקד רק במלחמה".
בכל רגע נתון, כל אחד מאיתנו מחויב לזכור ש־240 חטופים בעזה בונים על השפיות שלנו ועל כך שנתנהל נכון. כל מי שמקצין את השיח כרגע מסכן גם את המדינה וגם אותם. מדינת ישראל מושתתת על הידיעה של כל אחד מאזרחיה, שאם יקרה לו משהו, המדינה תעשה הכל כדי להשיבו הביתה. זהו החוסן שלנו, זה הביטחון הלאומי. לכן אסור להיכנע לשיח קיצוני, וכל אחד צריך לתרום את המאמץ האישי שלו.
המנהיגים החדשים מתגלים
הקיצונים הם תמיד הראשונים שבטוחים שהם יודעים הכל, ברור להם מה צריך לעשות בכל שלב. אסור להיגרר אחריהם. אסור לפחד מכך ש"המחנה שלהם" יתחזק, משום שישראל השתנתה לעד ב־7 באוקטובר. אף שהם נוטים ללחוץ לנו על העצבים, צריך לזכור שתגובת נגד עלולה לחזק את הקצוות ואת השנאה הפנימית שהם ניזונים ממנה, ועדיף להתעלם.
ישראל לא תינצל כשחמאס ימוגר, היא תינצל אם ניצור כיוון של תקווה שידבר לכמה שיותר אנשים במדינה. לא ל"גוש", לא ל"מחנה", לא לקונספציה ישנה שעבר זמנה. מי שמדבר על חזרה לעזה וכיבוש לבנון לא מייצר תקווה אצל מרבית הישראלים, אלא פחד. מי שחושב שזה פוגעני לומר "עם ישראל חי" כל כך הרבה, לא באמת עושה חסד עם ערביי ישראל. באמת שאין סיבה להתייחס לאלה או לאלה.
הדרך שבה כל אחד מאיתנו מגיב למאורעות בהווה היא חלק מהיצירה הכוללת של היום שאחרי. כל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו, על מעשיו ועל מילותיו, ולחשוב אם הוא תורם לעידוד הקיצוניות או לעידוד בנייה של דרך אחרת, שרואה את מורכבות ההווה ואת מורכבות היום שאחרי.
אנחנו צריכים לבחור מחדש לא רק את המנהיגים שלנו בשלטון, אלא גם את מובילי הדעה. מי שקופץ בראש עם אותה חשיבה שהביאה לאסון, הוא לא אדם ששווה להתעכב עליו.
האם כולם מסוגלים לזה? ודאי שלא. אבל האחדות הפנימית אצלנו היא שיקול מכריע גם אצל האויב. מי שבוחר היום בנרטיב קיצוני כדי לצבור כוח, עוזר לאיראן. חד וחלק. תזכרו את מה שלמדנו על עידן התקשורת ב־2023: תקשורת שלילית יכולה לתת כוח. רק התעלמות היא זו שמונעת.
התרעות פיקוד העורף